המשך…

בארגון צופים השנה השתתפות שיא בכינוס הוירטואלי, ולקראת הכניסה לישורת האחרונה החליטו בארגון לחשוף את התכנית, שתשודר מבנייני האומה

סביב הנושא" מעבירה אווירה של גאולה" ובקיצור -"מאווירה", ייערך שידור של הכנס ביום רביעי הקרוב בשעה 20:00 לנשים בלבד.
תכנית אומנתית משפחתית ומרגשת עם השליחה הגב' יפה לרר ומשפחתה,
תכנית אירוח מקורית עם הגב' ציפורה וישצקי, הגב' ניצן רון, והגב' סימה מיידנצ'יק,
מופעים מוסיקליים אמנותיים ודרמה בהומור עם הסטנדפיסטית מיכל לויטין
מופע הצדעה לך ולכל גיבורות הקורונה, ועוד.

התחושה האוויר והאווירה
עקרת הבית משרה
משפיעה יוצרת מעבירה
לה' בונה כאן דירה

בחיוך קטן, בסוד שלוחשת
מדביקה בחום, ותבונה
ובפנים נמצאת גם אם שוב מותשת
עוצמה נשית, דבקות, אמונה

אני מעבירה את האוירה
כל פינה בלב הבית מאירה
בפעולה שלי הכל תלוי

אני מעבירה את האווירה
(פ)נשאית של אור, אהבה, תורה.
קורנת השכינה בגלוי

יחד,
נשי ובנות חבד
זוכרות חשות בכח המיוחד
מסר הרבי בידינו התפקיד
בחכמה בונות העתיד

הקדושה, שלמות האווירה
כך הלאה כל אחת מעבירה
זו השליחות שלנו ובה נתמיד
עד בוא משיח בן דוד

יחד,
נשי ובנות חבד
זוכרות חשות בכח המיוחד
מסר הרבי בידינו התפקיד
עד בוא משיח בן דוד

לרכישת כרטיסים: לחצי כאן

אסתי לנצ'נר / מגזין עטרת חיה

"מי שמכיר אותי יודע שאני אמא של יהודה או בקיצור יודי, ילד מתוק מדבש שממש תכף חוגג שלוש. רצה הקב"ה וכרגע הוא בננו היחיד. יש אין סוף סיבות בעולם מדוע משפחה לא מתרחבת ולא על זה באתי לדבר. לכל אחת יש את הסיבות שלה. ויותר משאותן סיבות הן עצובות הן בעיקר אישיות.

"אבל יש משהו אחר, כואב ובעייתי לא פחות. ובתור אחת שחווה את זה בתדירות מדאיגה אני רואה צורך להעלות את הדברים על הכתב ולשתף אתכן. אני מדברת על כל אותם משפטים, רמיזות ומבטים. שכל אחד מהם הוא עוד סכין שננעצת עמוק בלב. אני יודעת שמשפטים כאלה לא נאמרים מתוך רוע, אך לצערי הם גם לא נאמרים מתוך התבוננות ומחשבה יתרה.

"גיליתי שאני לא לבד. שיש כל כך הרבה נשים שמתמודדות עם זה".

הבנתי שאני חייבת לחקור את העניין. הצטרפו אליי נשים יקרות שבאומץ בחרו לשתף את התחושות, המחשבות, מה הן הכי לא היו רוצות לשמוע ואלו מילים דווקא כן.

***

כרמלה בן חמו. מנהלת תלמוד-תורה "אביר יעקב" בעיר נהריה שם זכיתי לעבוד במשך שנתיים נפלאות שלימדו אותי מהו חינוך מתוך אהבה. כרמלה ובעלה שוקי הם הורים לשני ילדים מדהימים. אהרון ואסתר שהגיעו לאחר 19(!) שנות צפייה.

נתתי לדברים לעבור מעליי

"ראשית. צריך להבין שאנחנו מדברים על עניין סובייקטיבי לחלוטין. וכל משפחה חווה את זה מהמקום שלה. העניין תלוי בכל כך הרבה משתנים ובאינספור תחנות בדרך. מה שמביא לכך שכל אחת חווה את זה אחרת. יש משפט או הערה שיכולה למוטט אחת ו'לעבור ליד האוזן' אצל השנייה.

"אני בחרתי לתת לרוב הדברים לעבור מעליי והשתדלתי שלא להיפגע משאלות של אנשים. ראיתי את זה כרצון לעזור. לדוגמה, כאשר אנשים היו שואלים 'איך אפשר לעזור?' הייתי עונה: 'להתפלל, עד שהקב"ה יחליט שזה מספיק ויתחיל להוריד את השפע'.

"לא שזה קל. זה קשה, לפעמים מאוד. תשע עשרה שנה זה לא מעט זמן. בשנים האלה הספקתי לשמוע המון דברים עד שכבר שחשבתי ששמעתי הכול. ואז, הגיעה הערה שלא הייתי מוכנה לה. לפעמים היו הערות שמוטטו אותי ולפעמים היו הערות שלא הזיזו אצלי כלום".

אליהו הנביא יגיע גם אליי!

"אני מכירה לא מעט נשים שמתמודדות עם אתגר הציפייה שנמנעות מללכת לבריתות כי זה קשה להן מידי. הקושי שלהן הוא מובן מאוד, אך לי זה דווקא נתן כוח. הייתי מסתכלת על התינוק הקטן ואומרת לעצמי: 'הנה אליהו הנביא לא שוכח אף אחד. הוא מגיע לכולם. גם אני בתור. אומנם התור עמוס וזה לוקח זמן אבל תורי עוד יגיע!'.

"למרות שלאורך כל השנים המשכנו להגיע לבריתות. היה דבר אחד באיזשהו שלב שכבר לא הסכמתי לעשות. וזה להיות 'קוואטר'. היה נמאס לי להיות באירוע בו כל האולם סימן אותי בתור המסכנה שצריכה ישועות. אז התחלתי להתחמק מזה ולהגיד שבדיוק אנחנו לא יכולים לשמש כ'קוואטר'. ככה הייתי יוצאת מזה בעדינות מבלי לפגוע באף אחד".

מזל טוב?

"אחד המשפטים שהייתי צריכה להתמודד איתו היה בסגנון של 'מזל טוב! איזה יופי! מתי הלידה?' זה הביא אותי לתגובות ציניות כמגננה. כל מה שרציתי באותן שניות היה 'לייבש' את הצד השני ולהרגיש שהנה גם לי יש כלי נשק, לא רק אני חוטפת! אנשים שמקבלים תגובה צינית, לרוב בעתיד יחשבו פעמיים לפני שהם יפנו שאלה כזו אישית למישהי.

"בסיטואציה שכזו הייתי יכולה להגיב משהו ציני משתק ולאחר מכן להמשיך את השיחה כרגיל כאילו כלום לא קרה, ולהגיע אחר-כך הביתה, להתפרק ולשאול את בעלי 'איך אנשים מסוגלים להגיד כזה דבר?!'. יש הרבה נושאים בחברה שידוע לכולם שלא מקובל לדבר עליהם בשיחת חולין או בכלל (אף אחד לא שואל אדם שהרגע איבד את אביו אם הוא השאיר לו ירושה גדולה… ולא ראוי לשאול אמא את מי מילדיה היא הכי אוהבת). אבל משום מה השיח על הנושא הזה – שהוא מאוד אישי – נעשה כל כך חופשי מבלי לחשוב שאולי זה מציב באי נוחות את האישה שממול".

יש לי סגולה בדוקה בשבילך

"אנשים באו אליי עם סגולות הזויות" ממשיכה כרמלה. "באמת ששמעתי כבר הכול. באיזשהו שלב הגעתי למסקנה שהכי טוב להגיד לאנשים: 'ואוו תודה שאת חושבת עליי אבל את זה כבר ניסיתי אולי תחשבי על משהו אחר בשבילי?' כמובן שהייתי משתמשת בטקטיקה הזו גם לגבי סגולות הזויות. כך נתתי לאנשים להרגיש טוב עם עצמם. אבל בעקיצה – שמי שהבין אותה הפסיק להציע דברים, מי שלא הבין באמת ניסה לחשוב על משהו אחר ולעתים הגיע שוב עם סגולה חדשה".

גם אני חיכיתי

"אחד הדברים שהכי עיצבנו אותי" מגלה כרמלה, "היה שנשים שהרשו לעצמן להרים טלפון להגיד לי 'אל תדאגי, גם אני חיכיתי הרבה זמן, והנה ב"ה יש לי שבעה, שמונה ילדים'… ואני מהעבר השני של הקו מרגישה איך הדם שבתוכי מתחיל לרתוח. כאשר הייתי רואה שהשיחה לא קרבה לסיום ובת שיחתי ממשיכה לספר לי כמה היא מאושרת עכשיו אחרי כל שנות הציפייה הייתי עוצרת אותה. דיי, אין לי כוחות לשמוע את זה כבר והייתי עונה. 'תודה לך, אבל תדברי איתי כשלי גם יהיו חמישה, שישה ילדים כי עכשיו אין לי ואני במצב לא נוח עם השיחה הזו'. אני מצפה מאישה שחוותה המתנה בעבר וב"ה זכתה לילדים להבין את הסיטואציה ולא לשכוח איפה היא הייתה. נכון, הקב"ה נתן לך ב"ה, אבל חברה שלך עדיין מאחור. אני בטוחה שלא היית שמחה על כזה טלפון כשהמתנת!".

החסר משוגעים אנוכי?

"תמיד השתדלתי להעמיד את האנשים על מקומם – אבל בעדינות" משתפת כרמלה. "רוב האנשים לא חזרו על עצמם. אבל היה לי הכי קשה כשהציעו לי 'כנסי לאתר הזה והזה, יש שם פורום של עוד נשים כמוך' ואני הייתי שואלת את עצמי, 'החסר משוגעים אנוכי?!' אני חס וחלילה לא נגד הקבוצות המבורכות הללו, להרבה נשים זה עושה טוב. אבל לי זה לא עשה טוב ולא התחברתי לזה. אני חושבת שזה עניין מאוד סובייקטיבי ואישי. כל אחד בדרך שלו, בכאב שלו. לי לא עזר לשמוע שעוד נשים מתמודדות עם כזה כאב!".

"אודך השם כי אנפת בי"

"תשע עשרה שנה זה המון זמן. וחשוב לי להגיד שלא לאורך כל השנים חיינו נסובו רק סביב הציפייה לילדים. היו תקופות שאמרתי, ב"ה שזה לא קורה עכשיו, אני יכולה להספיק ללמוד ולעשות תואר ראשון, תואר שני, לטוס לחו"ל לעשות דברים וכו'. ולפעמים אמרתי לעצמי אולי אני לא בסדר שאני לא בוכה כל יום? אולי בגלל שאני לא כואבת את זה יום-יום הקב"ה נותן לי להמשיך להיות 'מבסוטית' ומונע ממני ילדים? והנקיפות מצפון האלה לא באו בגלל שמשהו בי לא בסדר. אלא בגלל החברה שמצפה ממך להיות באבל תמידי על כך שאת עדיין לא זכית להיות אמא…

"אי אפשר להכחיש. לפעמים אכן ומגיעים למקומות של שפל ברמה האישית. אבל אני בחרתי להתמודד עם זה על ידי שבחרתי לתחזק את עצמי. הלכתי לטיפולים רגשיים ועשיתי דברים שיעצימו אותי אבל לא חיפשתי את זה על ידי ליטופים של אנשים או רחמי הסביבה".

לא ישנתי כל הלילה

"אחד הדברים שהקשו עליי היו השיחות של הנשים סביבי. תמיד כאשר עומדת קבוצה של יותר משתי נשים זה באיזה שלב, איכשהו, גולש לשיחות על הריונות, לידות, חיתולים וקימה בלילה. הייתי משתגעת. אני זוכרת שאמרתי לבעלי: 'מה זה? אין לנשים על מה לדבר? למה לא לדבר על דברים נוספים בעולם כמו "יצאתי החוצה וראיתי פריחה משגעת", "חקרתי משהו", "קראתי ספר מעניין", "פגשתי אדם מרתק". הכול התאדה מן העולם? אלו נושאי השיחה היחידים?'.

"שנים לא הבנתי את זה עד שנולד אהרון ומצאתי את עצמי גם מדברת על כל זה… ואז בעלי צחק ואמר לי: 'מה זה? אין לנשים על מה לדבר?' ואז הבנתי שזה העולם שלנו. זה לא שאין לנו עוד תחומי עניין אבל זה מאוד עיקרי. זה תמיד היה שם אבל זה נעלם מעיניי. כמו לחיות בעולם מקביל. היום השיחות האלה חלק מהחיים שלי אבל אז, זה היה הכאב הכי גדול אצלי. לא יכולתי לקחת חלק בשיחות האלה והרגשתי שמבודדים אותי מהחברה. הייתי השונה והחריגה במשך המון שנים.

"כשאהרון נולד הרגשתי שהנה אני יכולה לחזור לחברה, יש לי על מה לדבר, אני יכולה להיות חלק. אבל פתאום הבנתי שאין לי לאן לחזור. אני כבר הייתי בתחילת שנות הארבעים. האימהות הטריות סביבי היו ילדות בנות עשרים. ובנות גילי כבר נמצאות במקום אחר. והשיח לא באמת היה רלוונטי. בעצם לא היה לי שום מעגל חברתי אמיתי כי כל השנים התבודדתי ממנו.

"בנוסף, הייתי בטוחה שכשאהיה אמא זה יהיה מאוד טבעי ואני אדע בדיוק איך לטפל בו כי כבר טיפלתי כבר במלא ילדים ואז כשילדתי הבנתי שילד זה לא עוד משהו בחיים שלך, זה החיים שלך! וזה משהו שהופך אותך למשהו אחר לגמרי".

הריפוי הכי גדול

"התחלתי לעבוד כמורה בת"ת 'אביר יעקב' כשהתחתנתי. העבודה עם ילדים של אחרים כשאת מתמודדת עם ציפייה וטיפולים קשים בדרך לילד משלך יכולה לכאורה להיתפס כדריכה על יבלות, אך בשבילי זה היה הריפוי הכי גדול. הייתי מקבלת אותם בכיתה א', נמצאת איתם בכל השלבים המרגשים והחשובים של רכישת הקריאה ולימוד התפילה. אני זוכרת איך הייתי שומעת אותם מתפללים במתיקות ובוכה בשקט.

"חלפו מאז מעל עשרים שנה. היום אני מנהלת התלמוד תורה ועדיין, הצורך להיות שם כשילד נפצע, להרגיע אותו כשהוא בוכה בוער בי. בבית הספר יודעים, רק אני לוקחת ילד למיון אם ח"ו יש צורך. לא כי 'אני המנהלת', כי זה בעצם הצורך שלי להיות שם איתו. כשילד נופל מביאים רק אליי. אני שם להיות במקום המחבק והמסייע. זה לחלוטין סוג של השלמה של החסך. זה מילא אותי. והעבודה עם הילדים זו  מתנה שהקב"ה נתן לי. הוא נתן לי את התרופה לפני המכה".

הדס, אם לתאומות בנות שנה שהגיעו לאחר חמש שנות ציפייה משתפת:

"המתנה היא אף פעם לא קלה. כולנו מצאנו את עצמנו ממתינים למשהו חשוב כלשהו וכל אחד מתמודד עם זה אחרת. זו מצפה לילדים וזה מצפה להתחתן, אלה מצפים לרפואה ואלה מצפים להרחבה בפרנסה. הקב"ה בחר לנו המתנה לא פשוטה כלל. המתנה לילדים. מעבר לקושי וההתמודדות עם כל הכרוך באתגר הפוריות נאלצתי שוב ושוב להתמודד בחזית נוספת. חזית שאף מומחה לא מכין אותך אליה. ההתמודדות עם הסביבה".

רגע, מתי התחתנת?

"הרבה פעמים יצא לי לקלוט תוך כדי שיחה אגבית עם נשים שהן מנסות לדלות ממני מידע תוך שהן שואלות שאלות כמו: 'בת כמה את? את בגיל של אחותי? היא התחתנה לפני שבע שנים, מתי התחתנת? את יודעת שכבר יש לה ארבעה ילדים?' שאלות שברור לאן הן מובילות. הייתי מסתכלת על האישה שמולי ויודעת שהיא כבר מתחילה לחשב כמה זמן כבר אין לי ילדים. זה היה הורג אותי. זה לא שמפריע לי שמתעניינים. אם מישהי הייתה שואלת אותי עם טאקט ובעיקר עם קשר לנושא השיחה הייתי עונה. אבל לזרוק פתאום כל מיני שאלות בלי קשר שברור שהסיבה שלהן זה לברר באגביות דברים אישיים – זה לא לעניין" קובעת הדס.

רוצה נתחלף?

"בשנה הראשונה לנישואין יצא שעבדנו שנינו מאוד מאוד קשה. היינו חוזרים הביתה מאוחר. גמורים מעייפות ומותשים. זה לא היה קל, אבל כך הצלחנו לחסוך סכום כסף מסוים שייעדנו להון ראשוני לקניית דירה. לאחר שנה, ראינו שחלום ההורות עדיין לא נרקם, ובעידודו ועזרתו של אבא שלי קנינו דירה משלנו.

"אני זוכרת שיחה שהייתה לי עם חברה שהייתה אז בהריון שני צפוף שאמרה לי. 'יאוו איזה כייף לך, יש לך בית. אצלי זה אפילו לא באופק'… אמרתי לה: 'רוצה נתחלף? אני אתן לך את הבית שלי ואת תתני לי את הילדים שלך?' היא שתקה. אני יודעת שזה יכול להישמע חריף מידי אבל ככה הרגשתי אז. לא חשבתי שאני ברת מזל שיש לי דירה משלי. הגעתי לזה בגלל שעדיין לא הפכתי לאמא ויכולתי להשקיע שעות רבות בעבודה קשה".

"בקרוב אצלך"

"בכל אותן שנים של ציפייה היה משהו שלא ידעתי איך להתייחס אליו" משתפת הדס. "המשפחה המורחבת שלי לא דיברה איתי על הנושא כלל ולא הזכירו שוב דבר שקשור לזה בנוכחותי. מצד אחד רציתי לחלוק ולשתף בהתמודדות ומצד שני שמחתי שלא מציקים לי בנושא. היום אני יודעת שזה עשה לי רק טוב שקיבלתי שם הרגשה רגילה ולא נתנו לי להרגיש מוזרה או מסכנה.

"כשאני אומרת מסכנה אני מתכוונת למשפט הידוע 'בקרוב אצלך' בעיניי יש בו משהו מאוד חסר טאקט. בגלל זה לא אהבתי להגיע לבריתות. לא יכולתי להתמודד עם כל איחולי ה'בקרוב אצלך' והמבטים. ותמיד יש את הסבתא של התינוק שאומרת לך 'תתפללי בזמן שהתינוק בוכה, זו עת רצון' זה ממש הציק לי. גם ככה ההתמודדות הזו לא פשוטה.

"אני יכולה להגיד שאצלי זה פיתח רגישות לסביבה. נגיד, כשאנחנו עומדות קבוצת בנות שכולן נשואות ואחת רווקה ומתחיל שיח על הבעל והילדים, אני משתדלת להסיט את הנושא בצורה שהחברה הרווקה לא תרגיש שזה בגללה, אבל גם שהיא לא תרגיש תקועה בשיחה, כי אין לה מה לתרום. הייתי בהתמודדות הזו שכולן מדברות על הצירים והלידה והמיילדת… ואני חושבת: 'איפה אני בשיחה הזו, מה אני קשורה?'.

"כשב"ה, נכנסתי להריון עם התאומות חשבתי שהנה סוף סוף יהיה לי שקט מהסביבה אבל טעיתי. כך לדוגמא קולגה בעבודה – שהקשר בינינו הוא טכני לחלוטין, ראתה שאני כבר בהיריון מתקדם, ניגשה אליי ושאלה אותי: 'איך זה קרה? זה שלכם? זה טבעי?' רציתי לענות לה משהו ציני שיעמיד אותה במקום אבל נאלמו המילים בפי. 'את לא חברה קרובה שמכירה אותי ויכולה להרגיש בנוח לדבר איתי על נושא כל כך אישי!' רציתי לצעוק. אני לא מתביישת להגיד שההיריון הגיע אחרי טיפולים. להפך, אני מנצלת כל הזדמנות כדי לחזק נשים שנמצאות במצבי ולתת להן תמיכה, אבל כאשר זה בא בצורה כזו, זה לא נעים. אני לא אקח שלט ואצעק בקול שההיריון הוא מטיפולים. אבל בדרך כלל ששומעים שיש לי תאומות השאלה הבאה היא: 'יש לכם תאומים במשפחה?' ואני עונה שיש אבל אצלי זה מטיפולים והרבה פעמים מזה מתפתחת שיחה מעמיקה על הנושא ופתאום אני מגלה שהאישה שמולי מתמודדת בעצמה עם אתגר הפוריות/יש לה מישהי כזו במשפחה הקרובה והיא לא יודעת כיצד לנהוג".

אז מה, לא לדבר בכלל?

יצאתי מהשיחה עם שתי הנשים המיוחדות הללו עם המון חומר למחשבה. נושא ההתמודדות עם אתגר הפוריות עלה כאן מעל דפי העיתון משלל זוויות שונות. וגם כעת, נשאלת השאלה: אז מה בעצם נכון לעשות?

בהשגחה פרטית נזכרתי בגמרא בבא בתרא דף ט"ז שאומרת "אמר רבי לוי שטן ופנינה לשם שמים נתכוונו… פנינה לשם שמיים נתכוונה דכתיב 'בעבור הרעימה'". וברש"י מבאר "שתתרעם חנה על שהיא עקרה ותתפלל".

ומסביר הרבי בשיחת ו' תשרי תשכ"ז:

"והיינו, שכשם שבנוגע לשטן הנה רק הכוונה הפנימית בשרשה ומקורה היא "לשם שמים", אבל בגלוי למטה מציאותו של השטן היא באופן של היפך הסיוע לתורה-ומצוותיה, כן הוא גם בנוגע לפנינה (שמחברים אותה עם השטן – "שטן ופנינה" בחדא מחתא), אף שבפנימיות הייתה כוונתה לשם שמים, כמו-שכתוב "וכעסתה צרתה גו' בעבור הרעימה", "שתתרעם על שהיא עקרה ותתפלל"…

– הסיפור של פנינה וחנה אם שמואל משקף בצורה כמעט מדויקת את העניין. פנינה אם ברוכת ילדים ואילו חנה עקרה ושתיהן נשואות לאלקנה. פנינה הרבתה להציק לחנה. זה אומנם לא היה מתוך רוע לב. אלא "בעבור הרעימה" פנינה רצתה שחנה תתפלל מעומק הלב לילדים. אולם כאבה של חנה לא רק שלא נחלש הוא הלך והתעצם לנוכח מעשיה של פנינה. רבי לוי אומר שפנינה התכוונה לשם שמיים. אך לחנה זה לא הועיל ולכן פנינה נענשה.

ומה ההוראה לגבינו? אין כאן כל כוונה להפחיד חלילה אלא להביא להבנה כי אין כל תועלת בשאלות והתעניינות בנושא אישי כל-כך. גם אם זה ברצון כנה ואמיתי בטובת הזולת. אם חברתך/גיסתך/אחותך תרגיש לנכון. היא תדבר איתך

עולה אל הארץ המובטחת / פרשת שלח (בארץ)
‏

יש רגעים שאני זקוקה לחיזוק. משהו בתקופה הזאת כבר ארוך מדיי לכולנו. " לפעמים נראה שזה ייקח שנים עד שהחיים יחזרו למסלול, ויהיו פה מטיילים כרגיל" אומרים כאן מסביבי. עד אז- אנחנו אימהות ב"ביות מלא". בלי הרבה רגעי שקט, האינטנסיביות של התפקיד שלנו לא תמיד זורמת בקלות. כדי שהכל ימשיך כמו שצריך, אי אפשר להרפות לרגע. האחריות על הכתפיים גדולה, ואם זה לא הולך, ויש תקלות וחריקות -זו גם אחריות שלנו. לפעמים גודל התפקיד הזה מעייף למדיי. בימים אלו אני שואבת כוח מנשים גדולות שעיצבו את עמנו, ומנסה לקחת פנימה את העוצמה שזורמת אלי מסיפור הפרשה.
פרשת 'שלח' מספרת על חטא המרגלים. 12 ראשי השבטים יוצאים לתור את הארץ שהם עומדים להיכנס אליה
וחוזרים עם ממצאים מבלבלים. מחד הם מספרים כמה טובה ומשובחת הארץ, ומאידך מביעים חוסר אמונה ביכולת ה' להכניסם אליה. 'לא נוכל לעלות כי חזק הוא ממנו' – מהקב"ה. כל העם גועים בבכי והקב"ה כועס ומעניש אותם להסתובב במדבר 40 שנה, רק בניהם יוכלו להיכנס אל הארץ המובטחת.
וכל הפרשנים תוהים: איך יתכן שראשי השבטים חוטאים בכזה חוסר אמונה, הרי הם צדיקים?

ה'כלי יקר' מביא פרוש פמיניסט מפתיע: אם המרגלים היו נשים- לא היה חטא!! מה קורה פה? מדוע שנשים תצלחנה לעשות את הדבר הנכון במקום שראשי השבטים נפלו?
כדי להסביר את זה נביא בקצרה את המבט החסידי לחטא המרגלים. בתקופת המדבר עם ישראל חיו חיי קדושה מנותקים מגשמיות. מן ירד מן השמים, מים נבעו מבארה של מרים, ענני הכבוד שמרו והגינו עליהם מפני מזיקים וכבסו את בגדיהם עליהם. יום ולילה היו כולם פנויים לעסוק בתורה. וכאן, מגיעים המרגלים לארץ ורואים שכדי לחיות בה יצטרכו להילחם ולגרש את האויבים, לחרוש, לזרוע ולבנות בתים—לשקוע במטלות יומיומיות גשמיות שלא יאפשרו להם חיים רוחניים כמו במדבר, ולכן אמרו בפחד שאינם רוצים לעלות אליה כי היא- 'ארץ אוכלת יושביה'! הארציות , הגשמיות שבה לא תאפשר לנו לעבוד את ה'.
אוקיי, זו נשמעת טענה הגיונית. אם כך, מה היה שונה אם היו אלו נשים?
נשים וגברים- נשמה אחת- שני גופים. בתחילה היו מחוברים, אך הקב"ה הפריד אותם לשנים ששונים זה מזה בכל תחום. בתכונות האופי, ברגשות ובמבנה השכל. כל אחד/אחת מקבלים את התורה ומפנימים אותה בדרך אחרת.

כבר במתן תורה, הקדים הקב"ה נשים לאנשים. הוא אומר למשה לתת את התורה לנשים לפני הגברים."כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל"
בית יעקב- הנשים, אלה שיוצרות את ה'בית' את החום, האווירה. אלה שקובעות את עצם היהדות בילד, וממלאות את הבית באהבה ושמחה למרות הכל.

'בני ישראל' אלה הגברים, ההגה של המשפחה. האחראים על לימוד תורה, יראת שמים הפרנסה הגשמית והרוחנית של המשפחה. כשגבר רוצה להתעלות בתורה, הוא מרגיש צורך להתנתק, לשבת עם עצמו וללמוד. נשים לעומת זאת, מטביעות את הרעיונות הרוחניים בהכנת האוכל, בשירים סיפורים ואווירה. הן משלבות קדושה במשימות היומיומיות שלהן.
בעיניהן, אין כאן שום סתירה.
אישה פטורה ממצוות עשה שהזמן גרמן -לא רק מכורח המציאות של תפקידיה הרבים. עבודת ה' של אישה לא זקוקה לתזכורות קבועות. אצל נשים מאירה אהבת ה' באופן טבעי והן חשות באינטואיציה פנימית את הדבר שאליהן רוצות להתמסר.
כשהגברים מביאים תכשיטים לעגל הזהב הנשים לא משתתפות, כשהגברים נצטוו על תרומות למשכן, רצו ראשונות לתרום את חפצי הערך שלהן. כשהגברים מביאים את דיבת הארץ, הנשים באות לבקש נחלה בארץ המובטחת. "אותו הדור, נשים גודרות את מה שהגברים פורצים" כמו במצרים, כך במדבר, הנשים לא זורמות עם הלך הרוח הכללי שהתוו הגברים, ותיקנו את מה שהתקלקל.
ומכאן אפשר להבין כיצד נשים מרגלות, היו מתמודדות עם הנתונים שהביאו מארץ ישראל. אמנם, בארץ יצטרכו לכבס ולנקות, לבשל ולאפות.. ובכל זאת, הרי זהו השילוב המנצח שבשבילו ברא הקב"ה את העולם! בדיוק
בשביל זה מביא ה' אותנו לארץ ישראל. להפוך כל פרט מהיום יום הגשמי שלנו להיות קדוש.
אז פרשת המרגלים, מעניקה לי כוחות ועוצמה,
לרגל ולבדוק מהי הדרך האידיאלית להשרות קדושה-
בבית, בעבודה וגם בתוך הנשמה..
‏
שבת שלום
נחמי בית חב"ד בנגקוק

רוצה להיות חברה / אישה / מחנכת נאמנה?
לדעת לקבל את האחר בהבנה,
ורק כך להשלים הפאזל, התמונה.
מהו הסוד? לבנין היסוד?
להכיל, לקבל, לאהוב,
ללא קושי צער ומכאוב.
מטרה אחת שתי אפשרויות,
שתי שיטות זו בזו קשורות.
הכיצד?!
רוצה לקום בבוקר בתחושה של התחדשות
'שהריני מקבל' בתפילה יקבל משמעות?!
מי הוא נשיא הדור?
המשפיע עלי שפע, אור?
מה יקרה בעתיד?
שבט לוי יקבל נחלה לתמיד?
ולשם מה לשלוח פעמים מרגלים
האם זה מועיל, ועוד סתם אנשים?!
דרך לחיים, גישה ברורה.
לכל זמן וגיל, לכולם היא קשורה.
יש לך שליחות, תפקיד.
שעליך הקב"ה מפקיד.
רוצה לדעת מהו, וכיצד לפעול?
אז קדימה, רוצי ללמוד בלי לשאול 
כל התשובות לכל השאלות בדבר מלכות שלח תנש'א

©ט.ר.

פרשת שלח

כולנו עוברים בימים אלו זמן לא פשוט. נראה שמעולם עד היום לא עבר על האנושות זמן שבו כל העולם כולו מתגונן מפני נגיף שאף אחד לא יכול אפילו לראות. המצב הזה היה יכול להיות תסריט מתאים לסרט בדיוני, רק שהפעם זה לא סרט… הדרך העיקרית להתמודד עם הנגיף הקטלני הזה היא להישאר בבית, וזה מה שכולנו עשינו בשבועות האחרונים. המצב שבו אנו סגורים הרבה בבית עם ילדינו הוא מצב שבאופן טבעי מעורר הרבה מתח בין ההורים לבין עצמם, ובין ההורים לילדיהם. זה לא משהו שהתכוננו אליו. בספר המפורסם של איש הבורסה האמריקאי נסים טאלב מצב כזה מכונה ״ברבור שחור״. ״ברבור שחור״ הוא רעיון שלקוח מתורת ההיגיון (הלוגיקה) שאומר, שגם אם ראינו כל חיינו עד היום עשרת אלפים ברבורים לבנים, הדבר לא מוכיח שלא קיימים בעולם ברבורים שחורים, אולם מספיק שנראה ברבור שחור אחד בלבד כדי שזו תהיה הוכחה שאינה ניתנת לערעור שקיימים ברבורים שחורים. התאוריה הזו מסבירה, שגם אם נדמה לנו שהחיים שלנו פחות או יותר צפויים, מפעם לפעם עשויות להיות בחיים הפתעות משמעותיות (טובות או רעות) שלא ניתן היה לצפות אותן מראש. גם בחיינו האישיים יש לפעמים ״ברבורים שחורים״, וחלקם עשויים להיות דווקא משמחים. אם נתבונן בחיינו אולי נראה שלפעמים קרו לנו דברים מאד טובים שכלל לא חזינו אותם מראש, ואין הכוונה בהכרח רק לזכייה בפיס…

איך אנו יכולים להתמודד עם המתח שהמצב הזה מעורר?

ראשית, כדאי לזכור, שזה לגמרי נורמלי, שאנו מרגישים לא נורמלי… כדאי לזכור שאנו לא היחידים שמתקשים להתמודד במצב הנוכחי, אלא שכל העולם כולו מתקשה להתמודד איתו. שנית, כדאי לזכור שהמצב אמנם קשה, אולם הקושי הזה כנראה לא הולך להימשך לנצח. עדיין לא ברור איך ישתנו חיינו ״אחרי המבול״ ואחרי שאפשר יהיה שוב ״לצאת מהתיבה״ לגמרי, אולם יש להניח שחלק גדול מהדברים כנראה יסתדרו בדרך זו או אחרת. עליות וירידות הן חלק בלתי נפרד מהחיים. עליות וירידות מצביעות על כך שאנו, ב״ה חיים, וזה סימן טוב!

אז איך מתמודדים עם המצב הלא פשוט בו אנו נמצאים? ראשית, תמיד כדאי להתבונן על החיים שלנו ממקום של אסירות תודה. בכל מצב בו נהיה יש תמיד גם את ״חצי הכוס המלאה״. צריך לזכור את כל הדברים בחיינו שהם כלל לא מובנים מאליהם. זה לא מובן מאיליו שקמנו בבוקר, וזה לא מובן מאליו שרובנו (למרות הטרגדיות הנוראיות) בריאים, וזה לא מובן מאיליו שיש לנו קורת גג מעל לראשנו, וזה לא מובן מאיליו שיש לנו מה לאכול, וזה לא מובן מאיליו שהשמש זורחת והציפורים מצייצות… כדאי תמיד להיות אסירי תודה לבורא עולם על כל מה שהוא נתן לנו, ולראות את הקשיים שלנו בפרופורציה נכונה.

אי-הסכמה היא חלק מהזוגיות

מה אפשר לעשות בקשר לוויכוחים שעלולים להתעורר ביתר שאת במצב שבו כולנו בבית ונמצאים ב-״סיר לחץ״ בלתי פוסק? כדאי לזכור שוויכוחים וחוסר הסכמות הם חלק בלתי נפרד מחיי זוגיות. אין יחסים זוגיים בלי וויכוחים ומריבות. רוב רובם של הזוגות רבים ביניהם, ואחר כך (לרוב) הם משלימים. המחקר מראה שרוב המריבות בין בני זוג בכלל לא מגיעות לפתרון… בדרך כלל, פשוט נרגעים וממשיכים הלאה. המחקר מראה שכנראה שנמשיך לריב בדיוק על אותם הדברים גם בעוד עשר שנים וגם בעוד עשרים שנה וגם בעוד שלושים שנה, לאורך-ימים-ושנים-טובות!… רוב הוויכוחים לא נפתרים, אלא שבמשך הזמן אנו לומדים להתייחס אליהם בפחות רצינות. אנחנו כבר לא חושבים שכל אי הסכמה בינינו היא באמת בעיה כל כך גדולה, ולומדים לקבל את חוסר ההסכמה בינינו ולא לתת לה להפריע לנו יותר מידי. אנו לומדים שחלק גדול מהוויכוחים נובעים רק מכך שאנו במצב ״עכב״ר״: עייפים, כועסים, רעבים, בודדים, ואנו מוציאים את התסכול הזה על בן או בת הזוג שלנו.

עושים pause

אפשר להציע תרגיל פשוט שיכול לעזור מאד להרגעת הוויכוחים בינינו. התרגיל נקרא פשוט ״פוס״ (פה מודגשת, ו׳ בשורוק) והוא אומץ מהמריבות/משחקים של הילדים. כאשר שני ילדים רבים, יש להם חוק שאומר שכל אחד יכול להגיד לשני ״פוס״ וברגע זה המריבה מוקפאת. באופן דומה, אפשר לסכם שכאשר מתעוררת בינינו מריבה כל אחד יכול בכל שלב להגיד לשני ״פוס״, וברגע זה שנינו מפסיקים מייד את הוויכוח. אף אחד לא יכול להמשיך להגיד ״רק עוד מילה״. ה-״פוס״ הוא לשלוש שעות, ואחרי שלוש שעות ניתן לחזור ולהמשיך את הדיון. אם הדיון שוב מתלהט, אפשר שוב להקפיא אותו לשלוש שעות נוספות עד שנהיה מספיק רגועים לדון על הנושא בנחת.

מה עוד יכול לעזור לנו? מובא בגמרא (מסכת חולין ס, רע״ב) על הפסוק ״ויעש אלוקים את שני המאורות הגדולים, את המאור הגדול גו', ואת המאור הקטן גו'": אמר רבי שמעון בן פזי: רמי (נשאלת שאלה) כתיב ׳ויעש אלוקים את שני המאורות הגדולים, וכתיב ׳את המאור הגדול ואת המאור הקטן׳ (שזו סתירה: האם היו שני מאורות גדולים, או שאחד היה גדול ואחד היה קטן?), אמר ירח לפני הקב"ה: ׳ריבונו של עולם, אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד?׳ (בתמיהה) אמר לה: ׳לכי ומעטי את עצמך׳״. והנה על הגמרא הזו שאל אחד המשפיעים שאלה מעניינת: מדוע דווקא הלבנה התאוננה על כך שהיא והשמש משמשים באותו כתר? למה המצב הזה הפריע לה ולא הפריע לשמש? וענה על כך המשפיע: הירח היה עסוק לקבל מהשמש, ואילו השמש הייתה עסוקה להאיר לארץ… כאשר נהיה עסוקים בנתינה לבני משפחתנו, ופחות עסוקים במה שאנו מצפים לקבל מהם, הרבה דברים פחות יטרידו את מנוחתנו.

משבר הקורונה אינו משבר פשוט, ויחד עם זאת ודאי שיש כוונה אלוקית מאחרי המשבר הזה. המשבר הזה יכול להוות הזדמנות עבורנו לשנות את סדר העדיפויות בחיים שלנו, וללמוד להעריך יותר את כל מה שיש לנו. המשבר הזה יכול ללמד אתנו שאפשר להאט את קצב החיים שלנו (בשפה טיפולית זה נקרא slowing down to the speed of life) ולהתרכז במה שבאמת חשוב. המשבר הזה הוא הזדמנות ללמוד איך להיות בני זוג יותר טובים והורים יותר טובים. שיהיה לכולם הרבה בריאות!

––––––––––––

זאב קרומבי (MSW) הוא מטפל זוגי ומומחה להתמכרויות התנהגותיות, ודוקטורנט בתחום הטיפול הזוגי בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה. להערות ושאלות [email protected] או 0547-822686

אריאלה דאשיף / מגזין עטרת חיה

ערבות הדדית

זו כבר לא הפעם הראשונה, בה אני פותחת כתבה בהתבוננות קלה בקסם הזה, הנקרא "לשון הקודש", מתנה נפלאה מה', עושה שמים וארץ במאמרו. אז הנה: ערבות הדדית מתחילה בעריבות הדדית. כשהזולת ערב לי, סוג של "טעים לי", יש לי ממנו תענוג, מעצם מציאותו (כל כולו טעים לי, כי גם אם יש בו תערובת חמיצות – מן האתגרים, ומתיקות – מן הנשמה, זה רק עושה אותו יותר טעים; חמוץ-מתוק. מכירים?), או אז מגיעים לזה, שקל להיות ערב לו, כלומר, שומר ונוצר אותו מכל רע, בבחינת: "אני אעשה כל שביכולתי כדי שיהיה לך טוב, אחי!".

אם כן פנינו לאימהות מנוסות, לשמוע איך מלמדים את הילדים לראות את אחיהם, וליצור ערבות הדדית ואחוות אחים. וכמו שמחלונות בית המקדש האיר החוצה אור המנורה, ככה יאיר האור הזורח בבית פנימה – החוצה. היה מאד מעניין לראות, כיצד לכל אמא שהצליחה בנושא, הייתה גישה שונה, אבל לכולן היה מכנה משותף אחד: הרבה אמונה בילדים, בטוב שבהם.

אם הבנים שמחה 

לא מצאתי תיאור טוב יותר מאשר זה עבור האישה המדהימה הזו; מורה, מארחת, בשלנית, ונזר הבית – הגברת מרים ביטון. כשביקשתי ממנה לתת לי כמה טיפים, נקודות, היא התוותה נתיב שיביא את הילדים לצאת מעצמם, לראות את הזולת ואת צרכיו, ולהשתדל לספק אותם עוד בטרם הביע אותם: "זו בעצם נקודת החינוך שלי – כל מה שיש לנו זה בונוס (לא שלנו בכלל), וצריך לחלוק את זה עם אחרים" היא אומרת.

איך מיישמים דבר כזה בפועל? קודם כל בדוגמא אישית! ביתה של מרים תמיד פתוח לאורחים – הדבר ידוע! והיא גם מספרת: "כשהילדים היו בישיבה או בסמינר, או במקום אחר מחוץ לבית, והייתי שולחת להם דברים: אוכל, עוגות, ועוד, תמיד הייתי נותנת להם הרבה יותר, כדי שיתנו לזולת, למי שאין לו. שיתרגלו להסתכל סביבם ויראו למי חסר, מי זקוק וצריך לתת לו, כל זה כדי להנחיל להם את הכוח והידיעה שמה ששלנו לא באמת שלנו".

נקודה אחרת, אך דומה, במילים של מרים: "אתה נותן לאחיך, אחיך מחזיר לך, והקדוש-ברוך-הוא מחזיר כפל-כפליים, ובדבר הזה אין חכמות!" – הווי אומר, לעולם אדם אינו יוצא מופסד מן הנתינה, ולא עוד – אלא ממש מרוויח. את הנקודה הזו מנחילה מרים בעזרת הרבה דוגמאות מן החיים, שהיא מצביעה עליהם בפני הילדים: "הנה, זוכר שנתת? תראה-קיבלת חזרה בכפל כפליים" – והם נותנים בשפע, בלי להרגיש מאוימים מן הנתינה – הרי ה' מחזיר!

דרך נוספת היא פשוט לבקש מהם לסייע כשצריך סיוע כלכלי. בשבילי זה היה ממש חידוש. בימינו זה ממש לא מקובל! ההורים "אמורים" לספק את כל צרכי ילדיהם, ואין מקום שהורה יבקש מילד, שיסייע לאח אחר בכסף! ומרים מביאה דוגמאות רבות מחיי המשפחה, על נתינה ביד רחבה.

תמיד צריך לזכור: יש דורות שבאים אחרינו – מה שננחיל במעשה בפועל – זה מה שיעבור!

לשלב כוחות!

"כל פעל ה' למענהו" – גם הקורונה, שמצמיחה לנו קרניים מרוב מתיחות בבית.

חני מרזל ובעלה מצאו את עצמם, כמו רבים מאיתנו, נתונים "בסיר לחץ", וכמעט ממש מתפוצצים! מה עושים??!! למשפחת מרזל יש כבר מתכון – מודל מוכן לפתרון בעיות בבית, והם פשוט יישמו אותו על "המצב". הנה הוא לפניכם:

1. זיהוי והבנת האתגר יחד עם הילד.
2. הגדרת היעד אליו רוצים להגיע.
3. מה יעזור לנו להגיע ליעד.
4. כמה זמן צריך כדי להגיע ליעד.
5. צ'ופר שיעזור לנו להתמיד.
6. האחריות לביצוע היא של הילד.

בבקשה שימו לב היטב היטב לכל מילה. כל מילה ברשימה הזו היא קריטית!!!

והנה מה שמספרת חני (ושוב – שימו לב לכל מילה!): "כשהקורונה התחילה ולא יצאנו מהבית התחלנו להרגיש שיש לחץ והמריבות גם גברו. ישבנו בישיבה משפחתית והגדרנו את הבעיה וכל אחד שיתף ברגשות שלו. הסברתי לילדים שזה כמו סיר לחץ וכדי להפחית את המריבות צריך לקרר את סיר הלחץ. כל ילד נתן את הרעיון שלו והחלטנו שהקוד בבית כשמתחילה מריבה זה לומר: 'מקררים את סיר הלחץ'. כל אחד לקח אחריות על העניין וברוך השם זה עובד.

כאן הצ'ופר זה ההנאה והכיף בבית, כשמצליחים להתגבר ולקרר את סיר הלחץ. את המודל הזה חני מעבירה הלאה גם לנשים אחרות. שווה!

רעיונות נוספים

השכנה התימניה שלי, שתחיה, יש לה בלי עין רעה יותר מעשרה ילדים – צפופים! (לא אזכיר שמות, כי היא לא רוצה…) והיא עושה המון בשביל העריבות ההדדית: היא נותנת לילדים אחריות ותפקידים כבר מגיל צעיר מאד. כשחוזרים הביתה מהקניות, שממלאות את הרכב, בלי עין הרע, מתחילה שיירה ארוכה של ילדים, כמו מלאכים בסולם יעקב, עולים ויורדים. רגליים קטנות, ידיים קטנות, נושאות שקיות גדולות. ילדים מגיל מאד צעיר עוזרים בחיוך!

כשהיא הולכת לנוח, הילדים שומרים אחד על השני, ובשום אופן אין מפריעים לאמא!

אמא שלי, שתחיה ותהיה בריאה, מאד מעודדת את כל ילדיה לזכור תמיד את ימי ההולדת – אחד של השני- ולפחות לצלצל לומר מזל-טוב.

סיפורי צדיקים עם הערות וציונים של אמא בשעת הסיפור לפני השינה, ושבח על מעשים טובים של הילדים, על מה שעשו לכבוד שבת – ועד כמה זה עזר לנו, לכולנו – מראים לילדים ולגדולים שהם אינם מיותרים! אלא בכוח מעשיהם – יש להם יכולת לשנות את העולם לטובה!

בהצלחה!

בצל מגבלות הקורונה הצלחנו לחגוג ולשמוח בל"ג בעומר, כפי שרבי שמעון בר יוחאי ביקש לציין בכל שנה את יום פטירתו כיום שמחה, הדלקנו מדורה בערבו של יום והובלנו תהלוכה עם חמורים ורכב מקושט:

פינוקי שבועות עם מוצרים שהוזמנו במיוחד מהארץ

חלב ישראל

את מדליקה 💥

"מתי כבר תהיה הפרשת חלה אמיתית" הן שואלות בתחינה, "מתי נוכל להיפגש ולקבל חיבוק?? זה כבר יותר מדי..הנשמה כל כך מתגעגעת"..
אחד ועוד אחד הם יוצאים מהבתים שבהם נסגרו לשלושה חודשים, ונכנסים לאולם הרחב. מתרגשים להתעטף בטלית, לענות אמן על הקדיש ולהקשיב לקריאת התורה. השמחה הגדולה שבמפגש המחודש עם אלוקים ואדם מסירה כל ספק. זה קולה של הנשמה. פתח קטן נפתח, ולהבה של אמת פנימית פורצת.
בחור יהודי צעיר יצא למסע לחפש את האמת. הוא חוצה נהרות ואגמים, צועד קילומטרים בעקבות חלומו. ימים, שבועות וחודשים הוא ממשיך במסע, מטפס על הרים וגבעות ולא נרתע משום מכשול. סוף סוף, בשארית כוחותיו, מגיע לראש 'הר האמת' ולנגד עיניו מחזה מדהים ביופיו: מאות אלפי נרות, כוסות עם שמן ופתילות דולקים.
חלק מהכוסות מלאים וחלקם פחות. והנה אדם זקן יושב ומחייך אליו. "ברוך הבא לעולם האמת"
‏
" מה קורה כאן?" שואל מחפש האמת "לכל אדם יש כוס מלאה בשמן, ברגע הלידה היא נדלקת. כשהשמן ייגמר, יסתיימו חייו." "ואיפה הנר שלי?" הוא שואל שוב "אני חייב לראות אותו!" "נר 75 בשורה 34 "עונה הזקן.
בזהירות רבה שלא להפיל שום נר בדרכו הוא ממהר לשם. בהגיעו לנר שלו, חשכו עיניו. רק טיפת שמן נותרה בכוס! הוא לא יודע אם יש לו מספיק שמן לחזור הביתה.. הוא מביט מסביב ורואה שהזקן רחוק ממנו, לוקח את הנר השכן שמלאה בשמן ובא למזוג לעצמו "רק עוד כמה שנים" הוא ממלמל לעצמו ברעד.. אך פתאום הוא מרגיש יד תופסת בו, הזקן עומד לידו, מחייך לתוך עיניו ושואל "האתה זה שמחפש את האמת?"..
אז מי ינצח במבחן האמת? הנר או הפתילה? הגוף או הנשמה?

פרשתינו פותחת בתיאור אחת העבודות החשובות ביותר של הכוהן הגדול – הדלקת המנורה במשכן. בכל יום היה אהרון הכהן מיטיב את הנרות ומדליק אותם, ואורם היה מתפשט לכל העולם.

החסידות מסבירה שיש קשר הדוק בין המנורה לעם ישראל, ואופן הדלקת המנורה מסמלת את הדרך להבנת הקונפליקט התמידי הפנימי שקיים בי ובכל יהודי אחר.
"בהעלותך את הנרות" ולא "בהדליקך", מדוע דווקא נבחרה לשון זו? בהעלותך- מלשון העלאה, למעלה. זהו סודו של הנר.

חשבתן על זה פעם? לכל מקום שתטו את הנר, הוא מיד יתנועע כלפי מעלה, תמיד שואף לעלות אל על. מדהים להתבונן באש שכביכול שואפת להשתחרר מהפתילה בעודה עולה מעלה מעלה, ויחד עם זאת נמשכת למטה לפתילה שמחזיקה את קיומה.
האנרגיות המנוגדות הללו, משתלבות יחד ויוצרות את האור.
האדמו"ר הזקן, מסביר שהאש והפתילה, מתארות את האנרגיות של קיום הנשמה בגוף. גם הנשמה שואפת למעלה, להשתחרר מכבלי הגשמיות והתאוות החומריות ולהתחבר עם המקור שלה, הקב"ה. אך יחד עם זאת, יש בה רצון להישאר כאן, בעולם הפיזי ולהשפיע באופן גשמי.
תנועה זאת מתוארת בתורת החסידות בשם "רצוא" ו"שוב". הרצון לרוץ אליו, להתקרב ולהתאחד איתו, בד בבד עם הצורך לשוב, לחיות, למצוא את הביטוי הפיזי של הנשמה בתוך הגוף עצמו.
"נר ה' נשמת אדם"- נשמת האדם היא המנורה של ה', שמטרתה להאיר את העולם באור רוחני, אלוקים מספק לנו את הדלק-התורה והמצוות שהם הכוח הרוחני שמדליק את הנר. הפתילה היא הגוף הגשמי שבו נאחזת האש
הרוחנית. השמן לא יכול להאיר ללא הפתילה, והפתילה לא תחזיק מעמד ללא השמן. כדי שהרצון האלוקי יתגשם בעולמינו, יש צורך ביד גשמית שתדליק את הנר ותפריש את החלה, פה שיאכל את המצה בפסח ורגליים גשמיות שיוליכו אותי לבקר את החולה.
יחד עם זאת, הגוף אינו יכול להתקיים ללא החיות הרוחנית שמהווה אותו, ומגלה לו את משמעות חייו.
‏
כאשר צו אלוקי וגוף פיזי חי מתחברים יחדיו כשמן, פתילה ומנורה, התוצאה היא להבה – מערכת יחסים עם אלוקים, שבה שני דחפים המתנגשים זה בזה: כמיהה להתקרב, יחד עם מחויבות לסגת. הווית החיים מעוררת
בנשמה תשוקה להשתחרר מה'פתיל' ולהתחבר עם היסוד הרוחני-אלוקי. אך ככל שהנשמה נמשכת לאלוקים, כך היא מכירה יותר בעובדה שביכולתה להגשים את הרצון האלוקי אך ורק בתוך הגוף הגשמי, ולכן היא חוזרת למטה ונאחזת בחיים הגשמיים.
"חסיד הוא פנסאי"- אומר רבי שלום דובער מליובאוויטש.
'פנסאי' הוא זה שבעבר היה נוהג להדליק את הפנסים ברחובות העיירה כאשר מחשיך. כך תפקיד היהודי, להדליק עוד ועוד יהודים ולעורר את הניצוץ היהודי שבהם.
האש היא של כל אחד, הפנסאי רק מגלה את קיומה.

אז באנה נהיה 'מדליקות' , לא נתנהג כמו אותו מחפש אמת שוטה, ונחפש מסביב לראות מי מהפנסים זקוק לעוד שמן.
'נר לאחד נר למאה' – נר יכול לתת מאורו לאלפי נרות- ואף פעם לא יחסר לו לעולם- כך לעולם לא יחסר לי מנתינה רוחנית!

שבת שלום
נחמי בית חב"ד בבנגקוק