ד"ר יחיאל הררי
הוא היה מאוד מופנם. כמעט ולא שיתף אף אחד בקורותיו. רכש בית במושב, שכר אדמות, והתחיל לעבד אותן. האמין שיש ברכה באדמה. חשוב היה לו לשמור על ההלכות הנוגעות לעבודת האדמה. יש שאומרים שהפסיד לא מעט בגלל שלא היה מוכן לעגל פינות. לא היה מוכן ליהנות מהתוצרת בשבת.
ההכנסות כנראה לא עלו יפה. או שנכון יותר היו פחותות מההוצאות לאורך זמן. הוא נכנס לסחרור של חובות. בהזדמנות נדירה גילה לאחד ממכריו שהוא לא מאמין שיוכל להתמודד עם החובות. הבריות מלחששות שאפילו את אשתו וילדיו המקסימים לא שיתף במצוקה אליה נקלע.
בריצות הבוקר הייתי פוגש אותו בשדה. היינו מחייכים זה לזה. שנינו פחות או יותר בני אותו הגיל. לא יכולתי שלא להתרשם ממוסר העבודה שאפיין אותו. מוסר הרווח בקרב רוב בני המושב, שבעיניהם כל עבודה מכבדת את בעליה. העיקר לעבוד.
ארבעה ימים לפני חג הסוכות נמצא מוטל בשדה. יום לאחר יום הכיפורים יצא ולא חזר. זהו. לא האמין שיצליח להתגבר. יכול להיות שהזרעים האובדניים היו שם קודם. אבל מן הסתם בעבודה נכונה אפשר היה לנכשם. הוא האמין. האמין בבורא, במצוות, ביישוב ארץ ישראל ועיבודה. חבש כיפה. אבל האמונה לא חדרה מבעד לטרדות הפרנסה. היא נותרה מקיפה, כללית.
טרדות הפרנסה
חכמים מקבילים בין המבול המתואר בפרשת נח לבין נטל הפרנסה. מבול שארך שנה ואחד עשר יום. הדאגות על-פי השוואה זו הן כמו המבול. מאיימות להטביע, לטלטל. בלי 'תיבה' אי אפשר להינצל מהן.
לדאגות וחרדות, אמיתיות או מדומות, יש תכלית אחת. מי שטובע בטרדות אינו רואה דבר. עננה מרחפת מעל ראשו. הזגוגיות עכורות. אולם אם יצליח להיכנס בזמן לתיבה, מקום מוגן, ייצא ממנה לאחר הטרדות מחוזק. יהיה בכוחו לראות עולם חדש. ממש כמו נוח – מבטיחים המקובלים.
השעבוד הכלכלי מטביע אך גם מאפשר לצמוח מחדש. ללא התמודדות, ללא כוח מעכב ומנַגד אי אפשר גם לצמוח. חיי שובע שלווים ובטוחים הם לרוב מניע חלש לפעולה ולחיפוש שינוי ומשמעות. הטרדות אמורות לדחוק לצמיחה מחודשת את מי שלא נכנע להם.
טרדות הפרנסה הם כמי שמבול מאיים להציפו. הוא כסומא שאינו מצליח לראות דבר. לא את טקס סוף השנה של בתו, לא את ההתחדשות בחג, לא את הפרח הצומח ולא את בת זוגו. מציאותו כמו מתבטלת בשל טרדותיו. הנאותיו פוחתות והקשר שלו עם הסביבה מתדרדר. רק כשהוא מצליח להתרומם מעל הלחץ הכלכלי, להכיר במציאות נשגבת יותר, להכניס את טרדותיו, הווייתו האישית, לתוך הקונטקסט הנכון, מסגרת המכווינה את תבניות החשיבה, הוא נכנס לשלב הטהרה. האדם שלאחר השיברון של קושי כלכלי רואה את המציאות אחרת. עולם חדש נגלה לפניו. עולם שבו 'מה יאמרו' עליו, המס שהוא משלם לדעת הקהל, הולך ופוחת, ובה בעת החיפוש אחר האמת הולך וגובר.
במבט ראשון לא קל לקבל את ההיבטים החיוביים שבטרדות הפרנסה. מתמיה לראות כיצד הכריעה תחת הנטל, בוודאי אם הוא כרוך במצוקה גשמית מוחלטת ולא רק יחסית, יכולה להצמיח דברים טובים.
אולם כאמור, תוספת הקדושה מהטבילה בטרדות הפרנסה באה לידי ביטוי רק כשמצליחים להוציא אפילו אבר אחד מהטרדות. טרדות הפרנסה משמשות כמו מבול במובן זה שהן מכשירות את האדם לקראת גילוי כוח חיצוני לו. זה המרים את ראשו מסבך הטרדות, מצליח להסיט את ישותו ממרכז העדשה המורכבת על עיניו ולזהות גילוי מסוים של הבורא, המהווה הכנה לעתיד לבוא. גילוי זה מתבטא בנכונות לביטול עצמי. האדם הנאנק תחת העול מסכים לאתר כוחות אחרים המשפיעים על מסלול חייו. הטרדות הן כמקור גילוי גל של 'מים עליונים', שבתחילה מאיימים להציף את האדם, ורק לאחר מכן, כשהם, כציטוט הרמב"ם מהנביא ישעיה, 'כמים לים מכסים'[1], מתגלה 'מי הדעת הטהור', היכולת להכיר במקור המים העליונים כמקור המציאות. ידיעת מקור הטרדות, גם אם היא מתקיימת רק לרגע חטוף, מקלה על קבלת הטרדות וההתמודדות עמן. קבלה של העצמי כיציר נברא שהוא לא שלם, מעצם בריאתו, מפחיתה לחצים וציפיות מיותרים. האדם מכיר בכך שהוא נברא פגום, עם נטייה להיכנע ליצרו, וכל שמוטל עליו הוא להתייגע בכיוון חיובי, לתקן ולהשלים את החיסרון.
שכני היקר לא זכה להתרומם מהטרדות. הוא נכנע להן. כל כך קל להיכנע להן.
'לפום גמלא שיחנא'
זה נשמע קצת פטרוני. אך אם הייתה לי אפשרות לשבת איתו לפני שקיבל את ההחלטה על המעשה, הייתי מעביר לו את המסר העיקרי העולה מהספרות התורנית העוסקת בטרדות. המסר הוא שמאחר והמבול, כמו טרדות הפרנסה, הוא בעל אקט מטהר המוביל להתחדשות ולגילוי עצמי, ניתן להעריך כי האדם מסוגל להתמודד עם טרדות הפרנסה. לא מציבים בפני הפרט קשיים, כלכליים ואחרים, שהוא אינו מסוגל ללמוד ואף לצמוח מהם. 'לפום גמלא שיחנא'[2], לפי כח הגמל, כך המשא שמטעינים עליו. כל אדם מחויב לעשות רק לפי כחו ולא מעבר לכך. זאת מאחר ו"אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו"[3]. 'וכשאני מבקש איני מבקש לפי כחי אלא לפי כחן'[4], לפי הכח של כל אחד ואחד.
שלמה המלך, מחבר שיר השירים מורה כי 'מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה'[5]. בעל התניא מסביר כי 'המים הרבים', כמו מי המבול, הם טרדות הפרנסה. הטרדות הן מחשבות שאינן עוזבות את האדם. הן תוקפות אותו ללא הפסק, כמי נהרות הנובעים תמיד וזורמים בשטף גדול. המחשבות כל הזמן נעות, משוטטות ללא הרף. כ'מלך אסור ברהטים'[6], המחשבות הן כמים הזורמים בשקתות, הן הרהטים[7], וגורפות איתן גם את הצד הנשגב שבאדם, המלך שבו, אלא אם הוא מצליח להשתחרר מהזרימה הבלתי פוסקת של המחשבות.
הזיכוך של הטרדות, ההתמודדות עמן, היא המשימה העומדת בפני האדם והיא קללת חייו עמה הוא נדרש להתמודד. הטרדות נועדו לפתח בו התבוננות חדשה, לשנות לו את זווית הראיה הרציונלית, לשלוף אותו מהיגררות אחר המבנה הסדור של חייו כדי לראות את מקור החוקיות שבטבע.
המסקנה המתבקשת היא כי טרדות הפרנסה הן לצורך מטרה. קללת השעבוד נועדה להפוך, כקללת בלעם, לברכה[8]. דאגות הפרנסה ניתנו לאדם כדי שישיג את יתרון האור מהחושך דוקא. תמיד צריכה להיות תקווה. ותמיד אנחנו צריכים להאמין בתקווה הזאת.
מזווית אחרת
היא אישה נדירה. מומחית בפסיכותרפיה. לקראת החגים החליטה לצאת עם בעלה לביקור בברוקלין, ניו-יורק, ב-770. סוף, סוף, אחרי שנים ארוכות הצליחו למצוא לעצמם שבועיים של חופש והטענת מצברים. את תפילת ראש השנה עשתה בעמידה. חמש שעות של התעלות, כך סיפרה. לאחר התפילה סעדו את לבם, נחו קצת ואחר הצהריים יצאה שוב לקיים את מנהג התשליך. על המדרכה, בפתח 770 המפורסם, רכב איבד שליטה. היא, יחד עם עוד שלושה הולכי רגל, נפגעה במקום וקשה. דווקא שם זה קרה. מול בית מדרשו של רבה הנערץ, באחד הימים הקדושים בשנה, שבו על-פי תיאור בעל התניא אור חדש יורד לעולם ואיתו קצבת שפע חדשה. עשרה ימים שהתה בטיפול נמרץ ועברה סדרה של ניתוחים. החופשה, החגים הפכו לטרגדיה. תוצאות התאונה היו קשות ומחכה לה תקופת שיקום ארוכה.
שוחחתי עם בעלה ימים ספורים לאחר המקרה. גישתו הייתה מלאת עוצמה ואמונה. לא היה לו ספק שאין במקרה, ושרק טוב עולה ויעלה מהאירוע. את המשבר והקושי, ידע, הם יתעלו לצמיחה והמשך עשייה. עשייה ביתר שאת. ההתמודדות הפיזית קשה. ללא ספק. אבל הם ייצאו ממנה מחוזקים הבטיח. קולו היה בוטח. כך גם קולה.
בני זוג יוצאי דופן הללו, שבעוצמותיהם הפנימיות עוד ידובר, לא באו בטרוניא אל בוראם, אל עצמם, אל המציאות. במקום לאבד את האמונה, באופן פרדוכסלי זאת דווקא התחזקה.
ציווי לשמוח
מצווה קשה היא מצוות השמחה. זוהי מצווה קשה כי השמחה לא מתעוררת ממילא. ההיפך הוא הנכון. הנטייה הטבעית היא לעצבות. קדרות. מלנכוליה. תחושת הפסד ואובדן.
שתי הבשורות הללו, שני המקרים שניחתו עלי בתוך החגים ובייחוד במהלך חג הסוכות, זמן שמחתנו, הציגו שתי פרספקטיבות ותובנה אחת. השמחה היא לא טבעית. היא תוצר של עבודה ומאמץ. היא עדות להתגברות נפשית על הטרדות. הציווי לשמוח הוא ציווי להתבונן. לחפש את השלמות בחיינו ולא את החסר. חיפוש אחר הבריאות הנפשית. אחר הסביבה המרוממת, הבשורות הטובות. חיפוש אחר האמונה שהכל ותמיד לטובה.
למרות הקושי, המשברים והתאונות, 'עבדו את ה' בשמחה' היא לא עצה לחיים של משמעות. זוהי קביעת עובדה. כי ללא שמחה אנחנו עובדים בעיקר את עצמנו.
(באדיבות אתר התבוננות)
