מאת: טובי קעניג

לידה בשעת מניין

מה זכור לכן מחגי תשרי מאחורי מסך הברזל?

הגב' בתיה כהן נזכרת בסיפור מיוחד: "שנה אחת ביום הכיפורים בעיצומן של התפילות שנערכו בביתנו, אחותי בת שבע ע"ה מישולבין, חשה כי היא צריכה ללדת. הלחץ שלנו היה עצום. להזמין אמבולנס היה מסוכן, כי כך עלולים לגלות את המניין המחתרתי. מאידך, לא היה רכב אחר בנמצא. גיסי ר' משה שיינר גילה תושייה, וכחסיד ההולך בדרכו של אדמו"ר הזקן נחלץ לעזרת היולדת. הוא פשט את הטלית והקיטל, יצא החוצה, חזר כעבור מספר דקות עם משאית שהשיג מאי שם, והסיע אותה במהירות לבית הרפואה. באותה השנה חגגנו בסוכה גדולה שבנינו בחצר, שתי בריתות, ולשני האחיינים קראו על שם הרבי הריי"צ: יוסף יצחק מישולבין, היום שליח בוועסט בלומפילד שבמישיגן, ויוסף יצחק גרינברג, היום שליח באלסקה".

"באותה שנה – תשכ"ה – ילדתי בח' תשרי, והברית הייתה בחג הראשון של סוכות". מאשרת הגב' דבורה גרינברג ומוסיפה: "בליל יום הכיפורים צמתי, ובבוקר באו כמה מבני המשפחה לבקרנו ואמרו לי שלפי ההלכה, יולדת בתוך שלושה ימים מהלידה פטורה מהצום. הנוהג היה אז שיולדת שהתה כשבוע בבית הרפואה, כך שיום השחרור חל בחג. והנה התעוררה בעיה: לא הסכמתי לחתום בחג, אך בלי חתימה יסרבו לשחרר אותי. כיצד נגיע לברית? ברוך ה' הרופאה שהייתה במקום הכירה אותי וחתמה במקומי.

 "יצאנו מבית הרפואה, הובלנו את התינוק הרך בעגלה – שהרי בחג מותר לטלטל, תוך שאנו חושבים בליבנו 'כמה טוב ברוך ה'  שעכשיו חג ולא שבת. איך היינו לוקחים אותו לברית בשבת כשאסור לטלטל?' הסנדק בברית היה גיסי ר' ישראל פרידמן. הוא גר במרחק של שעתיים הליכה – בפרלובקה. הוא הגיע ברגל כמובן, מלווה בבניו ובסיום צעד לביתו. בחו"ל יש יום-טוב שני של גלויות, כך שלא הייתה לו אפשרות לחכות לצאת החג ולחזור ברכבת.

סוכה ביתית

האם היו תקופות בהן היה קושי בהשגת ארבעת המינים?

הגב' גרינברג מתארת: "בסוכות תש"ז, בשנה הראשונה לשהותנו במוסקווה, אבי ר' אהרן חזן ע"ה שמע על משפחה באזור שברשותם ארבעת המינים. הוא הלך כמובן לברך – מרחק הליכה של שעתיים לכל צד, אך זה לא היה משהו חריג. יהודים נוספים עשו זאת. המיוחד היה שהוא לקח איתו את ארבעת המינים הביתה כדי שסבתא רחל, אמא נחמה לאה ואנו הבנות נוכל לברך עליהם!

הוא הגיע הביתה אחרי ארבע שעות הליכה, טעם משהו ויצא חזרה להשיב את ארבעת המינים. כי הרי גם למחרת היה חג ובני המשפחה צריכים לברך. למעשה, הוא צעד באותו חג במשך שמונה שעות… חשוב להדגיש שלא היו בנים או גברים בבית, הוא עשה זאת בשביל שנשים ובנות יברכו!

הגב' חיה שיינר נזכרת בסיפור אחר: בקאסטרמה היה שוחט שזכה לשחוט עופות לרבי הריי"צ. משפחתו הייתה מיודדת עם משפחתנו. לשוחט זה היה בן שלא היה לגמרי בר-דעת, אך היה בעל לב יהודי חם והשתדל לקיים מה שידע. שנה אחת כשהיה מחסור בארבעת המינים, הוא שהה במוסקווה, והגיע למניין בשבת כשפניו קורנות מאושר. הוא השיג אתרוג! המתפללים העירו לו בעדינות והסבירו שבשבת לא מברכים על אתרוג. זה מוקצה, וגם אסור לטלטל. היהודי ענה בתמימות: 'התורה כל-כך גדולה, קשה לי לזכור הכל' (באידיש: 'די תורה איז אַזוי גרויס קען איך אַלץ געדענקען?')".

בשנים המאוחרות יותר, היה יותר קל להשיג ד' מינים, כי השגרירות הישראלית הייתה מביאה מארץ ישראל כמות קטנה של אתרוגים ומעבירה אותם לידי הרב לוין, רבה של מוסקווה, והרב לוין היה נותן לאבא ע"ה אתרוג אחד. שאר המינים היינו משיגים לבד.

היכן הצלחתם להקים סוכה תחת עיניהם הפקוחות של בלשי הק.ג.ב?

"כשגרנו בבולשובו, היה לפני הכניסה לבית מעין חדר מבוא ששימש כבידוד לבית מפני הקור". נזכרת הגב' אסתר שיינברגר, "אמנם בחדר זה היו חלונות רבים ולכן הקור היה רב, אבל הייתה לו מעלה אחת משמעותית, חלק מהגג היה מתרומם. בסוכות היינו מרימים אותו ומניחים סכך וכך אף אחד לא ראה את סוכתנו"… אבל גם לפני שעברנו לבולשובו, בכל מקום שגרנו, תמיד אבא בנה סוכה, בדרך לא דרך, וכך הראה לנו דוגמא חיה, לא לוותר על קיום תורה ומצוות גם בתנאים קשים.

 "גם להשיג סכך לא היה פשוט". מוסיפה הגב'  חיה שיינר, "שנה אחת בעלי ר' משה שיינר שיחי' הלך למקום שומם בו גדלו קנים. בשטח היו ביצות רבות, אך הוא הסתכן וחתך קנים. הוא כמעט טבע באחת הביצות, אך המשיך במלאכה במסירות נפש".

הגב' שיינברגר מוסיפה: "בכדי לחמם את הסוכה, אבא ע"ה מצא פתרון מקורי. הוא הניח תנור נפט בארגז שהיה מחובר לתחתית השולחן. החום המועט לא הצליח אמנם להתחרות בקור הרוסי העז, אך בכל זאת היה פחות קר מאשר בחוץ".

הגב' כהן נזכרת: "בסוכות התארח אצלנו בדרך כלל הרב זלמן לייב אסטולין. הוא היה יושב בסוכה שעות רבות ביום ובלילה, גם כשירד שלג. כשביקשנו שייכנס תמיד ענה 'מצוה לשבת בסוכה'. הוא היה הולך עם קביים. רגלו נפצעה במלחמה, אך לא רצה להסכים לניתוח כדי שלא יבריא, ואז ייחשב כשיר לגיוס ויישלח שוב לחזית".

פרימוס אחד ואורחים

"בתקופה שגרנו בקליזמה", מפליגה לעבר הגב' שיינר, "היה לנו בבית רק פרימוס אחד, עליו סבתא היתה מבשלת 'צימעס', 'קרעפלאך', מרק, דג ואפילו עוגת דבש. היום במטבח משוכלל ובכיריים עם ארבע או חמש להבות נשים "נקרעות" לפני החג. אני לא יכולה להבין איך סבתא בישלה כל כך הרבה על להבה אחת? היא עבדה בלי שיש על שולחן שעליו עמד הפרימוס ולידו קערת מים, כי אפילו לא היו מים בברז! וגם במצב כזה הזמינו אורחים!"

היא מחייכת ומוסיפה: "כשרצינו לקנות דג היינו צריכים לנסוע למוסקווה מרחק של כשעה נסיעה ברכבת, שם הייתה חנות ובה בדרך כלל היה דג. בדרך כלל אמרנו, כי ברוסיה מחסור היה חלק מהשגרה. היינו צריכים לעמוד בתור כשעתיים ואז "לזכות" לרכוש שני קילו דג. ברוך ה' היינו משפחה גדולה וזה לא הספיק, אז היינו נעמדות שוב בתור במשך שעתיים נוספות, כדי לרכוש שני קילו נוספים. לא תמיד בסוף ההמתנה עדיין נשאר דג… אך למדנו להסתפק במה שיש".

"עופות היינו צריכים לקנות בשוק". מספרת הגב' כהן "זה היה לא קל. לא תמיד היו עופות בשוק, ובנוסף זה היה מצרך יקר… אחר כך היינו נוסעים לפרלובקה, שם היה שוחט, יהודי ירא שמיים. תמיד כשהגענו היה רכון על ספר ולומד תורה. בשנים מאוחרות יותר גיסי ר' משה גרינברג ע"ה, למד שחיטה. הוא היה שוחט את העופות במחסן שבחצר ביתנו".

קר בחוץ – חם בפנים

בתנאים כאלו הצלחתם לחוש אוירה של חגים?

"בוודאי" עונות גב' שיינר וגב' שיינברגר, "כבר מתחילת חודש אלול הרגשנו אוירה אלולית ('אלול וינטעלע' – באידיש). אבא ע"ה שימש כבעל תוקע, כבעל קורא וכבעל תפילה בשחרית. בתפילה הוא נעזר באחינו שירשו ממנו את קולו הערב. כבר מתחילת חודש אלול היה יושב וחוזר איתם שוב ושוב על הפיוטים והניגונים, ולא היה מוותר עד שידעו אותם במדויק. הוא התפלל עם כל הלב כמו ברוסיה, אבל היה חשוב לו גם הדיוק. בסוף חודש אלול, גם אנו הבנות כבר ידענו את כל המנגינות על בוריין…"

ככלל, אבא חינך את כל הילדים כבר מגיל צעיר לדעת את כל ענייני היהדות, כמו הכשרת עופות, נוסח התפילה וקריאת התורה, תקיעת שופר. כי כל הזמן חשש שמא יאסרו אותו בכלא, כך לפחות הילדים ידעו כבר איך לקיים את המצוות והמנהגים.

"בשנים הראשונות לשהותנו בבולשובו", מתארת הגב' גרינברג, "אבי השתתף במניין שהתקיים בבית יהודי בקרבת מקום. אך כשבעל הבית נפטר, המניין עבר לביתנו בשבתות ובחגים. כך שאין ספק שהרגשנו את אווירת החג". הגב' שיינברגר מסכימה איתה ומוסיפה: "לתפילות ראש השנה ויום כיפור היו מגיעים יהודים שלא הגיעו במשך השנה. היו אלו זקנים שזכרו את התפילות מבית אבא, וגם נשים שכלל לא ידעו להתפלל ולקרוא בסידור, אולם הרגישו שבימים אלו גם הן צריכות להגיע לתפילה. בדרך כלל היו אלו נשים שלבושן העיד על מצב כלכלי טוב, אך הן חשו מחסור דווקא ברוחניות, והגיעו למלא זאת בימים הנוראים.

באותה תקופה החוק אסר התאספות, וגם כל פעילות דתית הייתה בלתי חוקית. כך שמניין לתפילות היווה עבירה כפולה על החוק… אולם ברוך ה' מעולם לא קרה שהשכנים הלשינו על כך למשטרה".

הגב' גרינברג מסבירה: "בבית שלנו היה יתרון שכן הייתה חצר, כך שהשכנים לא היו סמוכים כל כך, והמניין היה יכול להתקיים ללא הפרעות. בנוסף, האוכלוסייה הייתה מהחברה הגבוהה. גרו לידנו טייס, מנהל בית חרושת וכדומה. הם היו מכבדים את אבא כי ידעו להעריך אותו, והם גם לא היו משועממים, כך שלא הלכו להלשין עלינו. על אף שידעו על פעילות יהודית שהתנהלה בביתנו".

הגב' כהן, מספרת על ערב יום כיפור אחד שנחרט בזכרונה: "אבא ע"ה הוזמן לוועדת החינוך האיזורית, כשאבא הגיע לדיון, ישבו בחדר כל מנהלי בתי הספר של האזור, כולל ראש העיר. הנאספים החלו לדון על עוונו הגדול באי הליכת ילדיו לבית ספר בשבת. בסוף האסיפה הזהיר ראש העיר את אבא, שאם ימשיך במנהגו זה, הם יאסרו אותו ואת אמא, ואת הילדים יעבירו למוסדות סובייטים. אבא הרים את קולו וצעק מדם ליבו האם אתם רוצים להנהיג אינקוויזיציה ברוסיה, לחטוף ילדים ולאסור את ההורים בגלל דתם! הנאספים הופתעו מתגובתו התקיפה, והורו לו ללכת הביתה. אבא הגיע הביתה דקות ספורות לפני שקיעת החמה, ובקושי הספיק לאכול את הסעודה המפסקת. המתפללים החלו כבר להתאסף לתפילת כל נדרי. אבא הציע למתפללים לסדר את המניין בבית אחר, עקב חששו שמא יבואו לאסרו כבר הלילה. אך בגלל השעה המאוחרת החליטו המתפללים להתפלל בבית שלנו, אלא שהבעל תפלה החסיד ר' חיים אליעזר גורביץ (שלמד בתומכי תמימים בליובאוויטש), שהי' אמור לגשת לתפלת כל נדרי, חשש שמא יתפסו אותו עומד בפני העמוד, ביקש שמישהו אחר יגש במקומו. היה לו מה לחשוש, הוא ישב כבר עשר שנים בכלא הסובייטי, בעוון לימוד התורה עם ילדים. במקומו ניגש אחינו יצחק (היום שליח ברומא), שהי' אז בחור צעיר, לתפלת כל נדרי וערבית, ושאר האחים עזרו לו בשירת הפיוטים. ב"ה יום כיפור עבר בשלום".

מילא לחוש את הימים הנוראים אולי לא היה קשה, אך איך היה ניתן לשמוח בשמחת תורה בתנאים של אז?

"תמיד היה שמח בשמחת תורה". משיבה הגב' בתיה כהן, "אולם בשנים המאוחרות הגיעו לביתנו הגיסים המבוגרים (ר' משה גרינברג ע"ה, ויבלחט"א – ר' משה שיינר ור' מיכאל מישולבין), והכניסו לבית חיות חבדי"ת. הם היו מתוועדים, לוקחים "משקה", אומרים דברי חסידות, עושים "קולע"… אז ההקפות כבר נמשכו יותר זמן, כמו בבית כנסת חב"די. הגיעו גם יהודים שלא שמרו מצוות. אני זוכרת אחד שלא שמר שבת מכורח המציאות, אבל רקד עם ספר התורה בדמעות".

הגב' שיינר מוסיפה: "אחרי ההקפות הגיעו המתפללים לביתנו לקידוש. הסבתא רחל ע"ה היתה מכינה עבורם סעודה כיד המלך. אני זוכרת עדיין חלק מהאורחים, אחד מהם היה יהודי אינטליגנט שהתפרנס מצילום. הוא היה מגיע מדי שנה בשמחת תורה, ושר באידיש".

הייתה בבית גם הקפדה על מנהגים?

"ודאי", עונה בנחרצות הגב' דבורה גרינברג, "אפילו הקפידו על טבילה בערב יום כיפור. בתחילה אבא והבנים היו נוסעים למקווה במוסקווה. כעבור מספר שנים אבא חשש שהמקווה ששימשה אותנו במוסקווה תיסגר, ולכן בנה מקווה מחתרתית מתחת למרצפות ביתנו. המקווה היה במטבח, והבור היה בסלון של ביתי – שהיה חלק מבית הוריי. מכיוון שהמקווה הייתה מוכנה לשעת חירום, לא השתמשו בה בדרך כלל. אך בערב יום כיפור, אבא והבנים היו טובלים בה, במקום לנסוע למקווה במוסקווה. אני עוד זוכרת אותם מחממים מים באמצעים של פעם…".

וסיפור מעניין לסיום?

הגב' חי' שיינר: "ביום כיפור היו לנו אורחים. אחד מהם היה ד"ר סולוביי, רופא בעל שם עולמי שעבד בבית רפואה במוסקבה. רבים מאנ"ש היה קליינטים שלו. הוא היה תלמיד של ה'חפץ חיים', ולא היה חי חיי תורה ומצוות מלאים, אך עדיין למד רמב"ם וגמרא. ד"ר סולוביי העריך מאוד את אבא ע"ה, על עמידתו האיתנה בקיום התורה והמצוות. ביום הכיפורים שהה בביתנו במשך כל המעת-לעת. רופא זה נהג לספר על חסיד שבא אליו בשליחות הרבי. כשרצה הרופא לבדוק אותו ענה החסיד: 'הרבי לא אמר לי שתבדוק אותי, הוא רק אמר שאלך אליך! הנה הגעתי!' והחסיד הלך מבלי שנבדק…"

כשקוראים סיפורים על החגים ברוסיה של אז (בתנאי מחתרת), ושומעים על ה"מבצעים" שעורכים שלוחי הרבי מלך המשיח שליט"א ברוסיה של היום (ברוב פאר והדר ובעזרת המיצרים לשעבר), מבינים וגם חשים שהגאולה ממש בפתחנו, יהי רצון שנזכה עוד השנה לשמוח בשמחת בית השואבה בבית המקדש השלישי.

בערב מתחילים לזרום לבית משפחת ברעם שבמושב גמזו, ליד מודיעין, כמה זוגות. ראשונים נכנסים בני זוג בשנות השלושים לחייהם, הוא במכנסי ג'ינס קרועים וחולצת טריקו שחורה, היא בחצאית ארוכה וחולצה ארוכת שרוולים, ולראשה פאה בתספורת קצרה. אחריהם זוג נוסף, היא בג'ינס וחולצה ירוקה, והוא עם זקן שחור, פאות קצרות מסולסלות וכיפת ברסלב לבנה. וכך הלאה, עוד ועוד זוגות של חילוני ודתייה, חילונית ודתי. אחרי קפה וחילופי חיוכים נבוכים מתיישבים הזוגות בסלון המרווח, ורב של חב"ד, הבקיא בסוגיות משפחתיות, מתחיל לדבר על הקשיים של חיים בזוגיות מעורבת.

כשהזוגות משתלבים בשיחה, הדיון מתלהט בן רגע, וההערות הופכות עוקצניות. "למה אני כל הזמן צריך להתחשב באמונה שלה?" רושף הבחור במכנסי הג'ינס הקרועים. "כמו בעניין הזה של הנידה. מה עם האמונה שלי באינטימיות? בזוגיות? למה האמונה שלכם חשובה יותר מהערכים שלי?"

הערב הזה הוא רק אחד מסידרה של מפגשים במסגרת סדנה של ארגון "התקשרות זוגית". הארגון מסייע לזוגות מעורבים הנקרעים בין הרצון לנהל זוגיות וחיי משפחה לבין השוני בדרך החיים – פער בלתי נתפס, שיוצר אינספור התלבטויות, מריבות וחיכוכים שהופכים את החיים המשותפים לכמעט בלתי אפשריים.

קחו למשל את אורן וקרן פולק מנס ציונה. הוא בן 33, עובד בבית קפה ומנהל פרויקט נוער ברחובות, בא ממשפחה חילונית לגמרי. את אשתו (32), חילונית שבאה ממשפחה ספרדית שומרת מסורת, פגש בעת השירות הצבאי, ואחר כך נסעו יחד לטיול בהודו. "כשנחתנו בהודו היה חשוב לי ללכת לארוחת שבת בבית חב"ד, ואורן התנגד", מספרת קרן. "בסוף הוא הסכים, והלכנו. היה נחמד מאוד, הארוחה והחבר'ה והקידוש. אורן פחות התחבר. כשהגיע פסח, ובלי שדיברנו על זה, היה ברור לנו שנהיה בבית חב"ד".

"לי היה ברור שאני נוסע להודו למסע רוחני, לחשוב על החיים", נזכר אורן. "אבל כשהגעתי וראיתי את כל זה חטפתי אנטי – זה היה בעיניי מגוחך ומרתיע. גם לבית חב"ד לא רציתי להיכנס, אבל קרן לחצה, אז הסכמתי. בשבת הראשונה שלנו שם, משהו בי התקלף. כשעשינו הכנות לפסח, הנחתי תפילין בפעם הראשונה בחיי, ולא הרגשתי רע. לא הרגשתי שמישהו כופה עלי משהו. אמרתי 'שמע ישראל' וזה לא הרגיש לא נוח. אפילו היה קצת נעים. לא לקחתי את זה הלאה, אבל היה ברור לי שמשהו חדש נפתח בי, ושעוד אעשה עם זה משהו. שם התחילה התשובה שלי, הגילוי של היהדות".

"לקח זמן עד שהוא חזר בתשובה, אבל התחילו סימנים", מספרת קרן. "חזרנו מחו"ל, הוא הלך לעבוד, והחיים שלנו נמשכו כרגיל. כבר היינו הרבה זמן יחד. הדבר היחיד שהשתנה הוא שאורן התחיל ללכת לקורס קבלה".

אורן: "הלכתי מתוך סקרנות. אבל עם הזמן היתה לי שם חזרה בתשובה אמיתית. בלי ציצית שבת או כיפה, אבל התחלתי להתוודע ליהדות, למושגים בסיסיים. סיימתי את הקורס עם צמא גדול מאוד. הרגשתי שיש בי חלל למלא".

הם שוחחו על נושא הדת והחזרה בתשובה עוד לפני הנישואים. "דיברנו הרבה על מסורת", אומרת קרן, "שנינו חושבים שזה נחמד ושהיהדות מקסימה. אבל הבהרתי לאורן בפירוש שאני לא אנהל אורח חיים דתי".

אורן: "היה בינינו משבר גדול. היא אמרה לי, 'תבטיח לי שלא תשמור שבת', ואני הבטחתי. בתוך תוכי אמרתי שיהיה בסדר, אין לי צורך לשמור שבת, זה לא בוער לי. אני בתהליך שמרגיש נכון, וזהו".

קרן: "התחתנו כשאורן היה בקטע יהודי, אבל בלי כיפה או ציצית ובלי לשמור שבת. זה היה בסדר גמור מבחינתי, אני לא בקטע של אנטי־יהדות". אלא שככל שחלף הזמן, אורן החל לחוש קרע פנימי שהלך והתעצם. "ידעתי שיש פער גדול בין מה שסיכמנו לבין מה שאני צריך לעשות. המשכתי ללכת ללימודי דת. הכיפה הגיעה רק אחרי שני ילדים – הרגשתי שאם אני לא שם כיפה ושומר שבת, אני מת".

"הוא עשה את זה בבום", משחזרת קרן בכאב. "עכשיו כיפה. עכשיו שבת. עכשיו לא אוכלים יותר אצל ההורים. וזהו. זה היה קשה מאוד, היו לנו כבר שני ילדים קטנים, יונתן (היום בן 6) ונעמי (5), והמשבר היה גדול. בתוך התהליך הזה גם נאלצנו להתמודד עם המשפחה המורחבת, משני הצדדים, שהתנגדה בתוקף שנהיה דתיים. הם אמרו לי: 'אל תיתני לו'. ובזמן הזה יש לי בבית שני ילדים, ובעל עצוב מאוד, מדוכדך, שקשה לו עם הסיטואציה שלא מקבלים אותו".

"הרגשתי שכל העולם נגדי", מסביר אורן. "כולם אמרו לי 'השתגעת?', 'אתה דפוק?', 'איך אתה עושה דבר כזה לילדים שלך ולאשתך?' אפילו המשפחה שלי, החברים שלי – כולם היו נגדי".

קרן אומרת שהקושי הגדול שלה לא היה להתמודד עם המציאות המשתנה אלא לסלוח לבעלה על שלא כיבד את ההסכם ביניהם, את רצונה באורח חיים אחר. "כעסתי שבן הזוג שלי כפה עלי משהו שסיכמנו שלא יהיה. היה לנו שיח כואב מאוד, עם הרבה בכי".

"גם אצלי היה קושי גדול", עונה אורן. "הבנתי שאני רוצה לקבל על עצמי עול תורה ומצוות, ושאשתי נגדי. זה גרם לי לקונפליקט פנימי עצום, ותוך כדי התהליך הבנתי שזה בסדר שהיא תדליק אור ותיסע בשבת".

קרן: "הגענו לאיזשהו הסכם לא כתוב שאני יכולה לנסוע עם הילדים בשבת לטיול או לאירוע, אבל בפועל אני לא עושה את זה. בהתחלה עוד עשיתי, עכשיו אנחנו בדרך כלל בבית בשבת. לפני חודשיים אמרתי לילדים בשבת 'בואו ניסע לטייל', והבן שלי אמר: 'אמא, התבלבלת, את בטח מתכוונת שניסע באופניים'. היו לי דמעות בעיניים, מה תגיד לילד בן 6? אבא לא נוסע ואמא כן? אז אמרתי: 'אתה צודק, נוסעים באופניים'. הרגשתי ששוב ויתרתי, שזו לא הבחירה שלי. אבל זאת המשפחתיות שלי, ואני בוחרת במשפחתיות. למדתי להסתכל על הצדדים החיוביים. היום אני כבר לא כועסת.

"הטעות של אנשים דתיים היא שהם חושבים שלחילונים אין ערכים, ולכן הם אלה שמוותרים יותר. אבל גם לחילוני יש דרך שבה הוא רוצה לחנך את הילדים. למשל טיולים בשבתות הם חלק חשוב מאוד מהמשפחתיות החילונית, וזה חזק לא פחות ממה שיש לדתיים".

"אבל גם אני מוותר", מתערב אורן. "הילדים שלנו לא לומדים בחינוך דתי. דיברתי עם בורא עולם, אמרתי לו שהוא יודע מה אני רוצה, אני מתפלל על זה, אבל אני לא אהרוס בשביל זה את הזוגיות ואת שלום הבית. קרו לי הרבה ניסים בכל מה שקשור להבנה של קרן את הצרכים שלי. למשל זכיתי שהיא מקבלת בהבנה את עניין הטהרה. זה לא מובן מאליו, זה נס גדול בשבילי. התפללתי על זה הרבה, בבכי, ופתאום, יום אחד דופקות בדלת שתי בחורות מבני ברק, היא יוצאת לדבר איתן, חוזרת אחרי חצי שעה, מספרת לי שדיברו איתה על טהרה – ומאז היא מקיימת את זה".

"זה נכון", היא מאשרת. "אני מאמינה שדברים לא קורים סתם. אם אנשים באו אלי – היה משהו מאחורי זה. זה לא בא ממקום של אילוץ".

חיוך מתפשט על פניו של אורן כשהוא שומע את הדברים. "יש לי כשרות, שבת וטהרה, אז אני שמח בחלקי. כל השאר זה בונוס".

"לקח לו שנים להגיד משפט כזה", אומרת קרן בהפתעה. "הרבה בגלל הסדנה, זה לא היה ככה בעבר".

אורן: "העזרה של הרב בסדנה עזרה מאוד. הלכנו אליו, והוא אמר לי שאני יכול לאכול אצל אמא שלי ואצל אמא שלה".

קרן: "בשנה הראשונה, הרב היה לטובתי. הוא אמר לאורן במילים עדינות – הגזמת קצת. כשהלכנו אליו אחרי שנה לשאול אותו על חינוך הילדים, הוא הציע שנשקול לשלוח את הילד לבית ספר דתי ואת הילדה לבית ספר חילוני. עלי זה לא היה מקובל".

איך הילדים מתייחסים לעניין?

קרן: "מבחינתו של יונתן, הוא דתי. הוא לא נוסע בשבת ולא רואה טלוויזיה בשבת, כאילו קיבל על עצמו להיות דתי. נעמי לא דתייה. הם גדלו למציאות שאבא דתי ואמא פחות, למרות שאני לא מבשלת בשבת, ואני הולכת למקווה, ואני שומרת חגים. אני כבר לא יודעת איפה עובר הגבול".

היו מחשבות לפרק את החבילה?

"היו, ולא בגלל חוסר אהבה", אומרת קרן. "אבל אני מוותרת והוא מוותר. זה לא נהיה יותר קל יותר, להפך, זה הולך ונעשה קשה יותר עם הזמן. גם אם הייתי בוחרת להתגרש זה היה מתקבל בהבנה, אבל אורן תמיד יהיה אבא של הילדים שלי, ואז ממילא היתה עולה השאלה אם הם ילמדו בבית ספר דתי או חילוני. בכל מקרה, אני בחרתי בדרך שנראית לי חזקה יותר – אני בחרתי מחדש באורן".

"נשארתי איתה כי אני אוהב אותה", מחייך אורן. "היא אישה מדהימה, היא אמא מדהימה, וגם בוויכוחים בינינו לא היתה בינינו שנאה. היה כאב גדול שלא מצליחים לבנות ולהתחבר אחד לשני. אבל גם ברגעים של קושי היה ברור לי למה אני איתה".

ולמרות הכל, הם לא היו ממליצים לזוגות מעורבים בתחילת דרכם להינשא. "הייתי אומרת להם לחשוב טוב טוב לפני שהם עושים צעד כזה", מסבירה קרן. "למרות שיש באורן הרבה דברים שאני אוהבת, הקונפליקטים הזוגיים והמשפחתיים מסובכים". אורן היה מספר להם ש"הם ייאלצו לעבור התמודדות קשה. רב חשוב אמר לי לאחרונה שכל גבר ואישה שמתחתנים זה נס. אז במקרה שלנו, זה נס כפול".

"קשה להבין את השינוי הזה"

זוגות מעורבים רבים שנמצאים בתחילת דרכם ותוהים איך חיים כך למשך שנים ארוכות מתייעצים עם יגאל (49) ורונית (46) צבעוני, מהיישוב רמות השבים שבשרון. הוא מנכ"ל של חברת סטארט־אפ, מהנדס אלקטרוניקה ומחשבים, שחזר בתשובה לפני 17 שנים וחובש כיפה סרוגה שחורה. היא מתכנתת מחשבים, שמגדירה עצמה חילונית.

הם הכירו לפני 22 שנה בתאילנד, בטיול של אחרי צבא. אחרי שלוש שנים התחתנו. אחרי עוד ארבע שנים ביחד, יגאל חזר בתשובה.

"תמיד חיפשתי דברים רוחניים", הוא מספר. "זה התחיל בספרים של אוספנסקי, ביוגה ובמדיטציה, אבל בשלב מסוים הבנתי שהכל תיאורטי ולא מוביל לשום מקום, ושהדבר האמיתי הוא מה שיש בבית אבא – היהדות והתורה".

הם הלכו יחד לסדנה של ארגון "ערכים", שמקרב לזהות יהודית. היא זוכרת שאותה זה לא כל כך עניין, ולמרות זאת הצטרפה. "יגאל התחיל להתחבר לדת. בהתחלה זה היה אפילו נחמד, לא היה שינויים דרמטיים בבית. הוא רק הלך ללמוד ולא שינה כלום, לא חברים ולא עבודה. השבתות עוד היו חילוניות, היינו מטיילים, נפגשים עם חברים, יוצאים. מדי פעם היה נוסף עוד משהו, ואז הייתי אומרת לעצמי שזה לא כל כך נורא. הוא התחיל להניח תפילין וללכת עם ציצית, שזה עניין שלו, ובאמת לא מסובך לי. בכלל, כל מה שטכני לא היה בעייתי מבחינתי. הכשרות, למשל, זה לא נורא, בסך הכל מפרידים כלים. אז קונים עוד סט.

"הבעיה היא שאדם שחוזר בתשובה משנה את תפיסת עולמו. פתאום הוא חושב בצורה שונה ממה שחשב קודם. הוא מאמין שמצא את האמת, את הדרך הנכונה לחיות, ואין מה להתווכח איתו. ואת לא מבינה איך אדם שהיה עצמאי וחכם חושב פתאום אחרת. כשאדם מתחיל לחשוב ולנהוג רק לפי מה שכתוב בספרים, כשקודם הוא חשב אחרת – קשה לאדם חילוני להבין את זה".

אחרי 17 שנה, חיי היום־יום שלהם כבר די מסודרים. הבית כשר, יש שעוני שבת, והילדים בחינוך דתי, "כמעט כמו בית דתי לכל דבר", אומרת רונית. "אבל כשאני בלי יגאל, אין לי בעיה לשבת במסעדה נטולת תעודת כשרות. מה שהכי קשה הוא עניין השבת. יש הבדל עצום בין שבת אצל אדם דתי לשבת אצל חילוני. אני באה ממשפחה חילונית שבה עבדו במשק חקלאי בשבת, וגם עשו דברים משפחתיים, למשל טיולים עם חברים או מנגל משפחתי, ופתאום לא עושים כלום, ואי אפשר לנסוע. האחים שלי עושים על האש, ואנחנו לא יכולים להצטרף".

יגאל מבקש לתקן את הרושם כאילו רונית עושה את כל הפשרות. "עשינו צעד גדול כדי להקל על רונית. בעבר גרנו בכפר סבא, המשפחה שלה גרה ברמות השבים, ולא יכולנו להיפגש בשבתות. התייעצתי עם רב שהמליץ שנעבור לגור לידם, אפילו שזה מקום חילוני מאוד, רק כדי שתהיה יותר קרובה אליהם. העובדה שאנחנו גרים כאן, במקום בקהילה החמה שלי בכפר סבא, היא ויתור גדול שעשיתי.

"חוץ מזה רציתי שהילדים יהיו בחינוך דתי יותר, ורציתי ללמוד יותר תורה אבל אני עובד כמנכ"ל חברת סטארט־אפ, כי צריך לשמור על אותה רמת חיים. הייתי רוצה לגדל זקן, אבל רונית לא מוכנה ולא אעשה זאת בלי הסכמתה. יש הרבה דברים שאני נאלץ לוותר עליהם. יש לי אישה שהיא מרכז החיים ומרכז הבית, וזה חשוב, וזאת המציאות שהסתגלתי אליה".

"ואני חיה במשפחה דתית, בלי שבחרתי בזה", אומרת רונית בהשלמה. "גדלתי בבית חילוני, בחיים לא הייתי מגיעה לסיטואציה הזאת. נגררתי אליה. אבל המאמץ מתרכך עם השנים. את מבינה שאין מה להילחם במשהו שלא ישתנה. לומדים לחיות עם זה, וזה בסדר. ועדיין אני אומרת לעצמי שאם הוא היה חילוני, אז בשבת היה יותר נעים וקל".

יגאל: "ואני אומר שאם השבת היתה שבתית יותר, האווירה היתה נעימה יותר. היו מצבים קשים מאוד בשבילי".

הילדים, עומר (18.5), גלעד (17) ותמר (11), לומדים בחינוך דתי. "הם דתיים, מי יותר ומי פחות", אומרת רונית. "הם גדלו במציאות שאבא דתי ואמא לא, אבל כשהיו בגן, התפללתי איתם. בהתחלה היה לי קשה מאוד עם זה שהם חובשים כיפה. לא הרשיתי שיצטלמו עם כיפה, התביישתי בזה. בכל התמונות שלנו רואים את הילדים מחזיקים את הכיפה ביד או שהיא מבצבצת מהכיס, אחר כך זה עבר. ואז פתאום הבן שלי דחה את הצבא והלך ללמוד בישיבה. בישיבה?! זה עדיין לא נתפס בעיניי".

יגאל: "אחד הדברים שלמדנו בסדנה של 'התקשרות זוגית' הוא שהילדים יכולים לקבל את המסר שההורים שונים, שאבא דתי ואמא חילונית, אבל למען הבריאות הנפשית שלהם צריך להמעיט ככל האפשר בוויכוחים בבית. עדיף שכל אחד מההורים ישדר את מה שהוא, בלי לנסות להסתיר. אני לא יכול להחביא את זה שהיא חילונית, והיא לא יכולה להחביא את זה שאני דתי. חשוב לא להגיע לוויכוחים ליד הילדים, כי זה קורע אותם".

ההחלטה שהילדים ילמדו בחינוך הדתי לא התקבלה בקלות. "היה לנו ויכוח והתייעצנו עם רב", מספר יגאל. "הרב קבע שהילד ילך לבית ספר חילוני, ופעמיים בשבוע ילמד תורה אצל מלמד. היה לי קשה עם זה, אבל אם זה מה שהרב אמר, אז כך יהיה. אחר כך הרב הסביר לי שאם רונית תיקח את הילדים לבית ספר דתי כשהיא מתנגדת לזה, היא תחדיר לו את ההתנגדות, והוא לא ירצה ללמוד שם. אחרי שנה, לשמחתי, רונית ביקשה בעצמה לשלוח את הילדים לבית ספר ממלכתי דתי".

"זה נכון", היא מאשרת. "הלכתי לראות בית ספר דתי לאומי, ראיינתי הורים, וראיתי שזה בית ספר טוב. מניסיוני למדתי שהרבנים הם בעד הצד החילוני, הם לא רוצים לפרק את המשפחה".

יגאל ורונית אמנם משדרים אידיליה, אבל מעידים שלא תמיד זה היה כך. "בהתחלה התווכחנו יותר", אומר יגאל. "הרבה פעמים יש מחלוקת לא נעימה, שצריך כמה ימים כדי ללבן. פעם רונית רצתה ללכת עם הילדים לבריכה מעורבת, וזה לא היה מקובל עלי. אז היא לא הלכה, אבל נהיה ריב גדול. הרבה פעמים אנחנו הולכים לרב שמכיר את המצב שלנו ומרחיק בשבילנו את הגבול הכי רחוק שאפשר, במסגרת ההלכה. שלום־בית זה נושא חשוב מאוד ביהדות".

"בהתחלה היה אנטי גדול", היא אומרת, "אבל ויתרתי, בשביל הזוגיות. אני עברתי תהליך ארוך של 17 שנה, אני כבר לא חילונית רגילה. גם בעבודה יש סביבי בחורות חרדיות, והן לפעמים בשוֹק מרמת הידע שלי. אני מספרת שהבשר שלי בבית כשר 'חלק', והירקות 'גוש קטיף', ולא אוכלים חלב נוכרי. הן לא תמיד מבינות איך זה מסתדר עם ההופעה החיצונית שלי. אבל ברגע שיגאל חזר בתשובה היו לי בדיוק ארבע אופציות: להתגרש, לחזור בתשובה, שהוא יחזור בשאלה, או להסתדר ככה".

למה בעצם לא להתגרש?

"כי אנחנו אוהבים אחד את השני ורוצים לחיות יחד", אומר יגאל, ורונית מוסיפה: "זאת מלחמה יום־יומית, אבל צריך לדעת איפה להתגמש ואיפה זה ייהרג ובל יעבור. למשל אם תהיה כפייה מצידו, זה לא יעבוד. אני מכבדת אותו, אבל אם הוא יגיד לי שמהיום אני לא יכולה יותר ללכת למסעדה שאין בה תעודת כשרות או שאני חייבת לשמור שבת – זה לא ילך. בפועל בלאו הכי אין לי לאן לנסוע בשבת אם הוא לא בא איתי. אז אנחנו אוכלים ארוחות שבת ומשחקים משחקי חברה עם הילדים". טלוויזיה, אגב, אין בבית, "מבחירה".

אילו ידעת לפני החתונה שזה יהיה המצב, היית בכלל מתחתנת?

"שאלה קשה. לא יודעת".

"שבת נעימה גם לחילוני"

עמי ברעם (44), יועץ זוגי ומנחה קבוצות, חווה על בשרו זוגיות מעורבת. הוא ואשתו אביטל (44), שהקימו יחד את ארגון "התקשרות זוגית", נשואים כבר 17 שנים, ויש להם שלושה ילדים – בני 15, 14 ו־9. "שנינו באנו מבתים חילוניים למהדרין", הוא אומר, "אני צפון תל־אביבי והיא ירושלמית. צום ביום כיפור היה הדבר הכי קרוב שהיה לנו לדת".

גם עמי, כמו רבים מהחוזרים בתשובה, יצא לחו"ל, ושם החל החיפוש שלו אחר משמעות. כשחזר לארץ למד במכללה ועבד בשמאות מקרקעין, ולאחר מכן פנה ללימודי גישור וייעוץ זוגי. את אביטל, שהיתה רקדנית, הכיר דרך חברים משותפים. החיבור ביניהם היה מיידי, וכעבור חצי שנה נישאו והקימו את ביתם בגבעתיים.

אחרי שהתחתנו החל עמי בתהליך החזרה בתשובה. "זה היה שוק", נזכרת אביטל. "הרגשתי שהוא בוגד בי, כאילו יש לו פתאום עניינים משלו עם אלוקים, ואני מחוץ לתמונה. זה לוּוה בהרבה תסכול, מאבקים, בדידות, קונפליקטים לגבי הילדים. בהתחלה הוא שמר שבת, ואחר כך גידל זקן, שזה מאוד מפריע. נשים אוהבות אסתטיקה, והזקן גם מסמל משהו".

"זה בא בפתאומיות, מהר מאוד, ואביטל עוד לא היתה שם", מספר עמי. "היא ראתה פתאום שזה נהיה מעשי, וזה התחיל להלחיץ את הבית. למשל בשבת היא רצתה ללכת לים, ואני לא. אבל ההשפעה ניכרה בכל הרבדים: את החברים הרגילים אי אפשר לפגוש בשבתות, ומצטרפים חברים מבית הכנסת, שלא תמיד האישה מתחברת אליהם. נושאי העניין שלכם כבר לא משותפים. הבילויים משתנים, הטיולים, המסעדות. גם בבית, כשאתה רוצה לשבת ליד שולחן שבת עם ניגונים ודברי תורה ואוכל בכשרות גבוהה, והאישה לא בעניין – זה גורם לפיצוצים.

"היא לא היתה אנטי, אני עשיתי לה את האנטי. הייתי קיצוני. לו הייתי עושה הכל לאט, בעדינות ובהתייעצות, זה היה נראה אחרת, אבל אני טיפוס מוקצן. ביום אחד באתי עם כיפה, בבום, החלטתי שאני רוצה זקן, והתחלתי ללבוש סירטוק וגרטל" (בגדים של חסידות חב"ד; י"ש).

אביטל: "שבת יכולה להיות דבר נעים מאוד גם לאדם חילוני, אבל אם עושים את זה בכפייה, זה אבוד. אצלנו הדברים היו בכפייה. צריך להתגמש ולמצוא דרך יצירתית לחיות יחד. הרבה פעמים אצל זוגות מעורבים זה נגמר בפרידה, או שממשיכים עם המון מתחים ומאבקים, ואז הילדים משלמים מחיר כבד".

שמונה שנים אחרי שבעלה חזר בתשובה, החליטה גם אביטל לעשות אותה דרך. "החזרה שלי בתשובה לא היתה הפתרון למצב שהיינו בו", היא ממהרת להבהיר. "קודם הדברים נפתרו בבית, ורק אז חזרתי בתשובה, אחרי הרבה שנים שחיינו יחד".

עמי: "כשנולדה הילדה הראשונה שלנו, הבנו שבריאות הנפש שלה קודמת לכל. אביטל קיבלה החלטה אמיצה להתחיל לזרום איתי, ועברה את שלב ההתנגדות. היא לא בחרה לחזור בתשובה אלא רק להפסיק להיות אנטי. זה תהליך משמעותי מאוד, שבו אתה מפנים שזאת המציאות, שלא מדובר ברעיון חולף. הרי אפשר לבחור לא לקבל את זה ולחיות כל החיים במרירות. היא עשתה מעשה אמיץ – הפסיקה להרגיש כמו קורבן של החיים והתחילה לראות איך מסתדרים עם המציאות".

את ארגון "התקשרות זוגית" הקימו השניים לפני שש שנים, כדי לעזור לזוגות שעוברים תהליך דומה. הארגון מארגן סמינרים להכרת תולדות היהדות כדי לחבר בין דתיים לחילונים, ומנהל סדנאות לזוגות "מעורבים".

"גם אנחנו עצמנו היינו בסדנה עם פסיכולוגית, שבזכותה התאפשרה העבודה המשותפת שלנו", מספרת אביטל. "המטרה של הסדנאות היא לא להחזיר בתשובה. הפער הדתי מתלבש על פער זוגי, שהיה שם לפני החזרה בתשובה. אם מסתכלים זה לזה בעיניים אפשר לעבוד יחד, אפשר להתקרב בתוך הזוגיות, בלי להחזיר בתשובה או בשאלה את אחד הצדדים. בני הזוג צריכים לוותר על החלום שהאחר ישתנה, ואז אפשר לחיות עם המצב הזה בשלום ולנהל משפחה מקסימה. זה שווה את זה".

"המטרה שלנו בסדנה היא לתת כלים שיאפשרו לזוג לחיות בכובעים שונים בבית אחד", אומר עמי. "מדי שנה יש בישראל כ־50 אלף חוזרים בתשובה, ורבים מהם כבר נמצאים בזוגיות. זאת תופעה. רק אצלנו עברו קרוב למאה זוגות כאלה, אבל אני שמח לומר שמתוכם רק זוג אחד התגרש. התהליך וההתלבטויות קצת שונים אצל זוגות שהיו דתיים ואחד מבני הזוג חזר בשאלה".

מדברי הרבי:

"זוהי אפוא השליחות המוטלת על כל אחד ואחת מישראל – כפי שהורה הבעל-שם טוב, ומסר להמגיד, והמגיד לאדמו"ר הזקן וכו', עד לנשיא דורנו, ועל-ידו, לכל אחד ואחת מאיתנו, הקטנים עם הגדולים והקטנות עם הגדולות – שתכלית כוונת כל העניינים היא כדי להשלים את שליחותו של הקב"ה לעשות לו יתברך דירה בתחתונים.

וכאמור, הכוח לעבודה זו במשך כל השנה כולה הוא – מחודש תשרי, כתורת הבעל-שם-טוב שחודש תשרי הקב"ה בעצמו מברכו להיות "חודש השביעי", "משובע ומשביע ברוב טוב לכל ישראל על כל השנה", "שובע" של הקב"ה – "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה"…

ובפרט כאשר מוסיפים בזירוז ובמרץ כו' בנוגע לכל עניני התורה ומצוותיה, "תורה אור" ו"תורת חיים" ומצוותיה, עליהם נאמר "וחי בהם", וכללות ההתקשרות עם "אור פני מלך", אשר במקום שרצונו של אדם שם הוא נמצא – נמשך עניין ה"חיים" ("באור פני מלך חיים") בכל מקום ומקום שנמצא יהודי, ובכל ענייניו…

ויהי רצון שכל אחד ואחד יקיים את כל ההחלטות הטובות שקיבל על עצמו במשך חודש תשרי, ובלשון הידוע: "פאַנאַנדער פאַקן די פעקלאַך", ולא עוד אלא שבכוחו וביכולתו להוסיף בזה כהנה וכהנה, עד להוספה שלא בערך".

(התוועדויות תשמ"ו חלק א, עמ' 493)

הפורום לנשים יהודיות באירופה "חנה" משיק בימים אלו את קטלוג ההרצאות של 'מדרשת' עבור שנת ה'תשע"ד. מיזם 'מדרשת' הוא אחד המיזמים של ה"פורום לנשים יהודיות באירופה 'חנה'", המיזם עוסק בהנגשת הרצאות מקצועיות דרך כיתות אינטרנט עבור השליחות האירופאיות.

במהלך שלושת השנים האחרונות 'מדרשת' איפשר למאות שליחות מכל רחבי אירופה ללמוד ולהשתלם יחד מומחים בעלי שם במיגוון תחומים כגון:nחינוך, זוגיות, טהרת המשפחה, ניהול ושיווק, בריאות, בישול ואפייה ועוד…

לאחר קבלת משובים חיובים בשנים הקודמות הוחלט בפורום להרחיב את היצע ההרצאות וכן את הזמנים על מנת לאפשר לשליחות חדשות להצטרף למיזם ולחוות חויה לימודית מרתקת יחד עם שליחות נוספות מרחבי היבשת.

"מטרת המיזם איננה רק השתלמות מקצועית, אנו מנצלות את כיתת האינטרנט לקיום התועדויות חסידיות וכן לגיבוש חברתי עבור השליחות. אחד הקשיים המרכזיים בשליחות הוא הבדידות וכיתת האינטרנט מאפשרת לשליחות מפגש חברתי אייכותי, לא פעם נוצרים קשרים חדשים במהלך לימוד משותף" כך נמסר מהנהלת הארגון.

בימים אלו נערך רישום עבור ההרצאות שיתקיימו בשנה הקרובה, שליחות שתרשמה עד סוף השבוע תזכנה בהטבה ייחודית.

צוות המרצים של מדרשת ה'תשע"ד הם: הגב' ברוריה אשכנזי – אינטימיות וטהרת המשפחה, הגב' יהלומית ברזילי – שיטות ניהול והנעת עובדים, הרב זלמן מרקוביץ' – יצירת סביבה חברתית בריאה עבור ילדי השליחים, הגב' יעל נבט – התנהלות כלכלית אחראית, הגב' יפה קדוש – תקשורת וזוגיות, הרב יוסף יצחק חיטריק – התועדות חסידית, הד"ר טלי וישנה – מצבים נפשיים המאפיינים נשים ולדניות, הרב ישראל ויינברג – התועדות חסידית ועוד…

יש לציין כי כל ההרצאות מתקיימות תחת תמיכה טכנית מלאה עבור המשתתפות הכוללת הדרכה אישית.

לצפיה בקטלוג המלא

למעלה מאלף בנות חב"ד שהו אצל הרבי מלך המשיח בחצרות קדשנו בחודש החגים דשנת תשע"ד, שם הן זכו להתעלות רוחנית באוירה מיוחדת במינה, חדורה באמונה עזה בהתגלות הקרובה. במהלך החודש כולו, קיבלו הבנות את כל מחסורן בגשמיות וברוחניות על ידי מחלקת הנשים של "הכנסת אורחים", כאשר התכניות נערכו בארגון בית מדרש לנשים, שאירגנו אירועים מושקעים ביותר.

עם סיום החודש, רוכזו הידיעות, הגלריות והדיווחים המסקרים את החודש במדור "תשרי בליובאוויטש".

לכניסה למדור

מאת: הגב' רחלי צמח

כשאכיר את עצמי היכרות מעמיקה, ואלמד לקבל ולאהוב את עצמי, אוכל להיות הורה המאפשר לילדיי לגדול ולהיות, לחיות ולחוות את עצמם בצורה שלמה ומתוקנת יותר.

ברובד ההיכרות עם עצמי:

לא פעם אנו נתקלים בפער בין איך שאנו תופסים את עצמנו, לבין איך שאנו באמת. מתברר שההכרות עם עצמנו עשויה להיות הכרות חלקית בלבד, ומשהו בנו מסרב לראות את המציאות כמו שהיא באופן אובייקטיבי. התפיסה שלי לגבי עצמי היא של אדם וותרן, כשבפועל אני מתעקשת על כל פרט עם כל אדם. לא פעם אנו פוגשים מתאמנים שמגדירים את עצמם כ-X, כשבפועל הם הרבה יותר Y. מתאמנת שלי העידה על עצמה שהיא מאד "פליסרית", כלומר "מרצה", ובעצם כולם סביבה הרגישו עד כמה היא ביקורתית ויוצרת סביבה התנגדויות עם כל אמירה.

פעמים רבות אנחנו מודעים יותר למעלות שלנו מאשר לחסרונות שלנו. המפגש עם החסרונות שלי/החולשות שלי הוא מפגש קשה, שמלווה ברגשות שלילים מכל מיני סוגים: החל בדחייה מעצמי, תסכול, בושה וכלה בחרדה מלגלות שאני "כזאת" – כזאת שתלטנית או כזאת לא חברותית, שמשהו באווירה הכללית שלי לא מזמין אנשים להתקרב אליי או אפילו שיש בי משהו חיצוני לא אסטטי.

כשהילדים שלי מפגישים אותי עם החסרונות שלי דרך ההתנהגות שלהם, או כשנדמה לי שהמעלות שלי חייבות לבוא לידי ביטוי באישיות שלהם (זה הרי מובן מאליו), שלא לדבר על שאיפות חיי שלא הצלחתי להגשים – בעצמי לא, אז אולי דרכם? – הרגשות הללו צפים ועולים בי, ואני מנסה להשתיק, לפסל, לכוון ולעצב בהם את מה שאני לא מסוגלת לסבול בתוכי. הם מצידם מבינים ומרגישים שמשהו בהם לא נכון, שהם בעצמם לא בסדר, ואיזה כלים יש להם בכלל לעמוד מול הבנה או רגש כאלו?

כשאהיה מסוגלת לחוות את הנחיתויות שלי ולהרשות לעצמי זכות קיום, אוכל להרשות לילדי להיות לא חכמים מספיק, קנטרנים, עצלנים, מתפרצים, שטותניקים ועוד…

המשמעות של להיות בקשר אמיתי עם עצמי זה לעמוד מול החולשות והנחיתויות שלי באשר הן, ולא רק עם החלקים המוצלחים שבי. גם כשאני מודעת לחסרונות שלי, אני לא בהכרח מזהה אותם ברמת הרגש כחלק ממני, ולכן נשארת עדיין לא מחוברת אל עצמי באופן מסוים. כלומר, המודעות העצמית אינה בהכרח הכרות עצמית, אילו רבדים שונים בתוך עצמי. הכרות עצמית קשורה למסוגלות לחוות את מה שאני יודעת על עצמי ואת המגע שלי עם העולם.

מה שנותן לי את הכוח והיכולת לעמוד מול אותם חסרונות ופגמים זאת ההבנה השלמה שמותר לי להיות לא מושלמת, שעיקר היופי נמצא בחוסר המושלמות שלנו, על דרך שאין דבר שלם יותר מלב שבור ובמקביל, האמונה שאני יכולה להשתנות/להשתפר, לשנות כיוון ולנוע למקום שבו אני רוצה להיות.

אז אמצא את היופי בילדי הלא מושלם אבל בהחלט השלם, ואפסיק לפחד מההתמודדות שתידרש ממנו מול עצמו ומול הזולת. כשיגדל, יחליט מה הוא בוחר לשנות ולשפר – זה משהו שהוא בלתי נמנע – אז כעת כדאי להרפות, ולתת לו לחיות.

קבלה עצמית ואהבה עצמית:

ההיכרות העצמית מהווה קרקע ופתח להגיע למקום של ערך עצמי אמיתי, שהוא מעבר להישגים שלי, ומשם לאהבה עצמית לא מותנית.

מהו ערך עצמי אמיתי?

ההבנה וההכרה שאני חלק ממכלול, ויש לי התפקיד הפרטי שלי, הייחודי שלי, שאף אחד לא יכול לעשות אותו במקומי מצד אחד; ומצד שני כל מה שיש לי – מעלות, כישרונות, יכולות – כלום בעצם לא ממש שלי, כיוון שזה ניתן לי מלמעלה – מאפשרת לי חוויה של ערך עצמי אמיתי. אז יש לי את המרחב הפרטי העצמי שלי, כיוון שרק היותי חלק מכלל גדול יותר מובילה לחשיפה האמיתית של האינדיבידואל שלי.

כאשר בהיר לי שהמעלות שלי ניתנות לי מלמעלה, שקיבלתי מתנות בצורת כישרונות, יכולות, מעלות וכו' ונולדתי בהרכב אישיותי מאד מסוים הכולל מן הסתם גם חסרונות; כשאינני מתפעלת ומתרגשת מהחסרונות שלי כמו גם מהמעלות שלי, כי אני לא עשיתי את עצמי, ולא מהווה את עצמי כרגע – כך מתגבש לו ערך עצמי אמיתי.

ודאי שאני יכולה לשמוח בדברים הטובים שיש בי, ועוד יותר כאשר הם באים לידי ביטוי בחיים שלי, ומגיעים לידי מימוש והגשמה. אך ההבנה השלמה שכל מה שיש לי, יכול בכל זמן נתון גם לא להיות, מאפשרת לי לשמור על גובה אמיתי באופן קבוע. והערך באמת הוא עצמי.

כשאין לי את אותה הערכה עצמית אמיתית אני מאוימת. הנוכחות של אחרים גורמת לי לחוש חסרת בטחון, ואז אני מסתגרת, מתכווצת, הופכת להיות לא תקשורתית או תוקפנית, וכועסת, ודורכת ומועכת כדי להשיג לי חלקה/שטח שאף אחד לא רוצה באמת לקחת לי

וכשמישהו מראה שהוא מעריך אותי, או מחניף לי, אני נעשית שפחה של המחמאות שלו. אני מתחברת רק עם מי שנותן לי "במה". וכשהוא מחליט שאני כבר לא השחקנית הראשית אני קורסת ונשברת, לא נשאר ממני שום דבר.

וככה אני מחפשת לקבל "אישורים" וחיזוקים מהסביבה למה ואיך שאני, ולפעמים גם בכל מחיר. והחשש מביקורת, מזה שיגידו שאני לא בסדר, ממלא אותי בכל מגע בין אישי.

כאשר הערך העצמי שלי תלוי ומותנה בסביבה, גבהי משתנה לפי מה שאומרים או מאשרים מסביב, אני גדלה וקטנה לפי דעתם של אחרים. כשהערך הוא עצמי באמת, אני יודעת שעצם זה שאני חיה, זהו הערך האמיתי, כי יש מי שחושב שיש לי מה לעשות פה. שיש לי משהו לתת לעולם שאף אחד לא יכול לתת אותו במקומי.

כאמא/כהורה אני רוצה לעשות כל מאמץ ללמד את ילדיי מהו ערך עצמי אמיתי. ללמד אותם שיש להם ייחודיות שאין ולא תהיה לאף אחד, כי הם הרכב חד פעמי של החיים, ויחד עם זאת – מכיוון שאני ודווקא אני היא זו שנותנת להם "אישורים" ו"חיזוקים" למה ומי שהם, ו"המבקרת" הראשית בחייהם – עליי להיות כל כך זהירה. גם במקום הזה עלי לדעת שעם כל ההשתדלות שבעולם, לא אצליח להימנע לגמרי מלפגוע, ולהרוס, ולבקר, כי הרי סיכמנו שאני לא מושלמת…

קבלה עצמית מפתחת את היכולת לאהבה עצמית אמיתית.

כאן אני צריכה לעשות הפרדה בין אהבה עצמית אמיתית, לבין אהבה שעשויה להיות הרסנית, קודם כל כלפי ואח"כ כלפי אחרים משמעותיים בחיי.

אהבה עצמית הרסנית: זה שאני תמיד בצד שלי במובן שאני תמיד צודקת, אני תמיד "יודעת", אני לא טועה אף פעם ולא מוכנה להודות גם אם טעיתי, אני רוצה לשלוט באחרים ובאירועים של חיי. בסיס התחושה הזאת או המרכז הוא "האני שלי", ואני מגינה עליו בכל מחיר גם כשזה לא מגיע לו. אז נכון שאני דואגת לאינטרסים שלי, ופועלת להיות תמיד בצד המנצח, אבל האם זה אומר שאני אוהבת את עצמי באמת?

אהבה עצמית אמיתית: לאהוב קודם כל את האמת, גם כשהיא נוגדת את האינטרס הפרטי שלי, אבל למעשה משחררת אותי מכבלי האני שלי. זו היכולת לראות את עצמי בצורה אובייקטיבית (עד כמה שניתן), לקבל אותי עם החסרונות שלי ולהיות מסוגלת לאהוב את עצמי בלי תנאים, בלי קשר להצלחות/כישלונות, הישגים ומעידות… פשוט לאהוב אותי כי ככה אני, בלי הסברים ובלי פרשנות. בדיוק כמו שהקב"ה אוהב אותי, על עצם מה שאני.

דוגמה לביטוי של אהבה עצמית הרסנית בהורות: כאשר אינני מסוגלת לסבול שהילדים שלי לא בסדר בעיני הזולת (מורה, גננת וכד'), שלא התנהגו יפה, פגעו או הזיקו למישהו אחר. אני ניצבת להגן עליהם מפני כל ביקורת חיצונית (אבל בהחלט לא מביקורתי שלי, בטח שלא באותה העוצמה…) בכל מחיר, במקום של למעלה מטעם ודעת, בלי להתחשב בנסיבות כלל. וכך מעבירה להם "בתורשה" סוג של אהבה עצמית לא מתוקנת.

ואילו אהבה עצמית בלתי מותנית, זה להיות מסוגלת לעמוד ביחד איתו מול תוצאות מעשיו, ללמד אותו לקחת אחריות על שגיאות שעשה ולעזור לו להתמודד, להיות איתו באותם מקומות, ולגרום לו לדעת שלא אעזוב אותו לבד עד שיהיה מסוגל או ירצה בכך מעצמו, ואוהב אותו תמיד אהבה אין סופית, על אף ולמרות מה שהיה ומה שעכשיו ומה שיהיה…

כי נפשי קשורה בנפשך לעולמי עולמים – ילדי אהובי.

לכניסה לאתר מדרשיית פנימיות

מאת: שלום בער קרומבי

פעמים רבות אנו שואלים את עצמנו היכן הם אותם החוויות המרוממות שחווינו, במהלכם הרגשנו התעלות חסרת פשרות – שחשבנו נוכל שתימשך אל תוככי החיים, אך היא נגוזה ונעלמה.

התשובה לכך נעוצה בסדר שקבע הקדוש-ברוך-הוא בו חודש חשון – שפותח את השנה מיד אחרי חודש החגים אך שונה ממנו בתכלית. חודש תשרי מלא במועדים השמחים; לחודש חשון לעומתו יש שלושים יום ללא חג אחד לרפואה – ולא לחינם קראו לו בני ישראל "מר" חשון. מיד אחרי העלייה הגדולה – של החגים – מגיעה מה שנראית כירידה הגדולה ביותר, כשחודש חשון החד-גווני והאפור מפציע ואנו פוגשים את עצמנו שוב במקומות הרגילים והמוכרים של חיי היום-יום.

תורת החסידות מלמדת כי יש ללמוד מכל דבר המתרחש בעולמו של הבורא הוראה בעבודת ה'. כך גם לגבי השינוי והירידה ממרומי חודש תשרי אל ימי חשון האפורים. שכן את הכוח האמיתי לעלייה וההתרוממות שחווינו בחודש תשרי, נוכל לקבל בשתי ידיים ולהמשיך לכל השנה כולה – רק אם נפגיש אותו מיד עם עבודת החיים היום-יומית ועולם המעשה – שם אנו פוגשים את עצנו באמת, כפי שאנו פועלים כשאין את החוויות יוצאות-הדופן.

תפקידו של חודש חשון הוא לקשר ולחבר את העלייה הגדולה עם החיים הרגילים – ולאפשר לנו להכניס את הכוחות ששאבנו בה לעולם העשייה. זה הזמן בו מצד אחד אנו כבר עם שתי רגליים בתוך ה"עובדין דחול" של החיים – אך מאידך כשהחוויות הגדולות של חודש תשרי עדיין מהדהדות ופועמות בנו.

החסידות מלמדת שכמו כל חוויה שאנו עוברים – שסופה להתבטל אם לא נקשר אותה מיד עם ההוויה והמציאות – כך גם חווית החגים וההתחדשות של תחילת השנה. יכול אדם לחוש את הקרבה והדביקות בראש-השנה, יום-כיפור ושמחת-תורה, אך כשיגיע לאמצע השנה ימצא עצמו שוב 'תקוע' באמצע החיים, רחוק מאותם חוויות מרוממות, כשכל מה שהרגיש בהתרוממות הגדולה של חודש תשרי נראה לו רחוק ובלתי קשור למצב העכשווי.

אולם אם יודע האדם לתרגם את העלייה מיד למעשה בפועל – ולהביא את האנרגיות הגדולות שמפעמים בו ישר אל המגרש האמיתי בו מתנהלים החיים – יש סיכוי גדול יותר שתהיה לעלייה שחווה השפעה גדולה יותר ואחיזה בדבר ממשי וכך תלווה אותו לאורך זמן.

זהו התפקדי שממלא חודש חשון שמסמל את החיים האפורים והסטטיים, אך דואג שהכוחות שקיבלנו בעלייה לא התמוססו בידינו לחינם, אלא יפגשו את הוויית העולם.

לצפייה במצגת הדבש מלכות השבועי

הרבה מילים נאמרו בהקשר של חתונה ושדוכין.

זהו נושא חשוב, הדורש הרבה התעסקות וברור פנימי, שדכניות, נישואין בגיל צעיר, משפיעים, הורים, בירורים ועוד..

מדהים לראות כמה שותפים יש לבניין בית יהודי, וכמה ה' דורש מאתנו בשביל להגיע לתכלית ולגאולה…

רציתי לפנות לקהל חשוב, שבהחלט יכול לעזור לעבור את התקופה הזו יותר בשמחה.

החברות.

אני לא פונה אלכן בבקשה שתחפשו לנו שידוך, ותכירו לנו את כל החברים של הבעלים שלכן…

וגם לא שתרחמו עלנו, שאתן כבר בהריון השני ואנחנו עדיין יוצאות למפגשים עם בחורים, או מצפות להצעה מעניינת..

רציתי להפנות את צומת ליבכן, לתפקיד הרבה יותר פשוט וחשוב שאתן יכולות להועיל בו, וזה בעצם התפקיד שאתן הכי טובות בו…

תהיו חברות! חברות אמתיות. חברות משמחות.  חברות קשובות, פשוט תהיו.

אני יודעת שאתן עסוקות, ובניית הבית ממלא אתכן ואת זמנכם היקר… וגם לכם יש את הניסיונות, הקשיים ואתגרים שמביא הבית והבעל…

ובכל זאת רציתי להזכיר לכן מה זה להיות רווקה.

הבדידות, התקווה, הצפייה, הייאוש, האכזבה, הלבד, התקיעות, הביטחון, האמונה, העבודה העצמית, הכאב, הכיסופים, הפחד…

לכל יהודי, יש את הדרך שהוא צריך לעבור בדרך לבניית הבית. הדרך הזו היא השגחה פרטית מדויקת, והיא הכי נכונה והכי לטובה.

ה' בחסדיו המרובים מעביר אותנו תחנות שיגרמו לנו להיות יותר כלים לבניית הבית. כמו שההכנות לשבת חשובות, כך גם ההכנות לחתונה לא פחות… פנימי הוא אחד שמונח בכל דבר שהוא עושה גם אם הוא הכנה לדבר מלמד אותנו הרבי בדבר מלכות פנחם.

לכן חברות יקרות ואהובות! לא תוכלו לקצר את ההכנה והדרך שלנו.  גם לא תמיד בידכן הכוח והתבונה למצוא לנו את החתן הנכון בעבורנו. אבל אתן בהחלט יכולות לעזור לעשות קפיצת הדרך, בזה שפשוט תהיו שם, בדרך. לפחות בהרגשה שלנו הדרך תתקצר. ויהיה לנו קצת פחות לבד.  תזכרו לנו חסד נעורים, ותהיו שם בשבילנו כמו שאנחנו היינו שם בשבילכם במסע שלכם בדרך לבניית הבית.

תסתכלי על זה בתור שליחות. זה לא שליחות שתשאיר רושם בתקשורת. אבל כן בלב שלי עמוק פנימה… ויהודי לא ירד לעולם 70-80 שנה רק בשביל לעשות טובה ליהודי בגשמיות!!

"עוד ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים כל ששון וכל שמחה כל חתן וכל כלה"!

גאולה שלמה לכולן, לחברות הנשואות ולאלו שבדרך להיות נשואות….

באהבה.