שמי אהובה. נולדתי בירושלים, ואני גרה בה עד היום. גדלתי במשפחה חרדית לא חב"דית, והאמת היא שגם היום איני נמנית עם חסידי חב"ד באופן רשמי, אם כי הקשר שלי אל הרבי והידע שלי בכל הקשור לחסידות, לתאריכים חב"דיים ובעיקר לניגוני חב"ד הוא לאין ערוך ממה שהיה אז, בזמן שבו התרחש הסיפור.

זה היה בפסח לפני כמה וכמה שנים. כמו כל עם ישראל עבדנו קשה מאוד לפני החג להכשיר את כל הבית, וכמובן הייתה עבודה רבה גם בחג עצמו – לבשל, לערוך, להגיש ולפנות, ומייד להתחיל מהתחלה.

החג השני, שביעי של פסח, הגיע, ואיתו תחושה קשה. עוד רגע החג המיוחד הזה עוזב אותנו. התאמצנו כל כך להכניס אותו, וכל כך מהר הוא עבר. ביום, אחרי הסעודה, החלטנו כמה מבנות המשפחה, אני, אחותי ועוד בנות דודות, ללכת לכותל המערבי, לנצל את השעות האחרונות של חג החירות.

ירדנו בסמטאות העיר העתיקה, התפללנו מנחה, והתחלנו לחזור ברגל הביתה. לא היה שייך לחכות לצאת החג כדי לנסוע בתחבורה ציבורית. ידענו שמחכים בבית לכל יד נוספת, כדי להחליף שוב את המטבח של פסח במטבח רגיל של כל השנה.

הלכנו לנו לאט לאורך רחוב יפו, מדברות, נושמות אוויר של חג, נהנות לראות את מרכז העיר העמוס כל כך בימי חול סגור וריק, אפוף בניחוח חגיגי. לפתע ניגשו אלינו כמה אנשים חרדים מזוקנים. היו בידיהם מארזים של שלישיות מצות שמורות, והם הסבירו: בעוד כמה שעות יצא חג הפסח, וזה הזמן המתאים ביותר, לפי תקנת הבעל שם טוב, לערוך סעודת משיח.

אז לא ידעתי שהם חסידי חב"ד. לקחנו את המצות והתחלנו ללכת. בתחילה עוד הטלנו ספק בכל העניין, אבל בהמשך הדרך החלטנו שלא משנה מי היו האנשים האלו, העניין עצמו בוודאי טוב. הרי מי לא מחכה היום למשיח? די בכמה רגעים שבהם לא מתאמצים במיוחד לחשוב רק על דברים טובים – כדי למצוא עשר סיבות אקראיות למה חשוב וקריטי שמשיח יבוא, ולהבין שאנחנו בעצם לא יכולים כלל להסתדר בלעדיו אפילו עוד יום אחד.

הגענו הביתה והתיישבנו לאכול את סעודת משיח. נטלנו ידיים, טעמנו מהמצות, הוספנו עוד דברים טעימים שנשארו לנו מהחג, ודיברנו על משיח. סיפרנו מדרשים וסיפורים, ביקשנו אותו, ניגנו "אני מאמין" בכמה וכמה גרסאות מרגשות. הייתה לנו ממש התעוררות.

מאז אותו פסח אנחנו מקפידות לקיים את המנהג מדי שנה. בנות הדודות שלי הביאו את הרעיון למשפחות שלהן, ולאט לאט זה הפך להיות הרגל בכל המשפחה המורחבת. לקראת צאת חג הפסח נוטלים ידיים, ומתיישבים לסעודת משיח, מדברים דיבורים של אמונה וגעגוע, ומקווים שהפעם הבאה תהיה כבר בבית המקדש.

בינתיים זכיתי להתחתן, וגם לבית הצעיר שלי הבאתי את המנהג היפה הזה.

בשנים האחרונות התחלתי ללמד בבית ספר חב"ד ניגונים. הכלל הוא שיש ללמד רק ניגוני חב"ד, וזה מחייב אותי להכיר המון ניגוני חב"ד ולאהוב אותם, כי אי אפשר אחרת. גם את התאריכים החב"דיים למדתי להכיר, כי אני אמורה להיות מעודכנת לפני כל אירוע אילו שירים ללמד… לא תתפסו אותי לא מוכנה לפחות בתחילת מרחשוון עם ניגון לראש חודש כסלו, לדוגמה. ואת "נעלמת מסתתרת" אני כבר יודעת מזמן שאפשר ללמד בכ"ב בשבט ושוב בכ"ה באדר.

בבית הספר התברר לי שסעודת משיח היא תקנה של הבעל שם טוב, שמופצת ומונהגת בעולם בעיקר בזכות חסידי חב"ד, כמו אלו שפגשתי באותו חג ברחוב יפו. כמו כן, הוסיפו לי ארבע כוסות מיץ ענבים לתפריט…

היום, כשאני מכירה את חסידי חב"ד ומודעת לאהבה שלהם ל'מבצעים' ולתענוג שלהם כשיש פרי לעמלם, אני תוהה לפעמים מי היו אותם אנשים אז ברחוב יפו. ודאי ישמחו לשמוע שבזכות שלישיית המצות שנתנו לכמה נערות – משפחה שלמה, מורחבת, מקיימת את המנהג היפה הזה מדי שנה…

תענוג ברמה אחרת

זה היה ליל שביעי של פסח, הלילה שבו נשארים ערים, לפחות הגברים. שמי אמונה, ואת אותו פסח לפני כמה וכמה שנים חגגתי עם חברות בירושלים. לקראת הבוקר לקחה אותנו אחת החברות לבית כנסת קטן באחת השכונות הישנות בעיר.

המראה שנגלה לעינינו היה מדהים.

קהל הגברים, ששייכים, כך נראה לי, לחסידות כלשהי, רקדו סביב הבימה. אחד אמר בקול פסוק משירת הים, והאחרים חזרו אחריו, ואז הם רקדו ושרו ניגון עתיק ויפה. הם שרו את כל הניגון, ורק אחר כך אמרו עוד פסוק. כך נמשך העניין כמעט עד הבוקר.

חזרנו לדירה מרוגשות מאוד, במיוחד אני, לפחות כך הרגשתי. ניסינו לישון קצת, וכל הזמן דמיינתי לעצמי את קריעת ים סוף. יכולתי לראות בעיני רוחי את בני ישראל עוברים ככה את הים. הניגון, שלא הכרתי עד אותו יום, התנגן בראשי עוד ועוד. הרי שמעתי אותו הלילה פעמים רבות כל כך. הוא היה קצבי, והתאים למראה שציירתי בעיני רוחי. בני ישראל עוברים את הים לקצב השירה.

לפנות ערב התיישבנו לסעודת משיח. היו לנו כמובן מצות וארבע כוסות ואפילו עוד כמה מטעמים נחמדים ששרדו עד סוף יום טוב. דיברנו על משיח ועל סעודת משיח. פתאום הרגשתי, הבנתי, שהגאולה היא משהו אחר לגמרי ממה שהתרגלנו לדמיין.

אנחנו רגילות לחשוב בראש של הגלות, העולם הזה. חושבות במושגים גשמיים וחושיים, ומנסות לחשוב מה ישתנה. יהיה מעט, יהיה הרבה. יכאב, לא יכאב. יהיה שפע של מעדנים, אבנים טובות ומרגליות בראש כל חוצות.

לעניות דעתי, בגאולה נעבור לממד אחר לגמרי, כמו בקריעת ים סוף. לא הייתה שם רק הליכה גשמית, היה שם גילוי אלוקות. משהו בניגון הנעים והמיוחד הזה הכניס אותי לאווירה אחרת, גרם לי להתעלות מעל העייפות, מעל השעה, מעל הרצון לזרז עניינים, לסיים כבר את שירת הים. רגעים כאלו ששוכחים בהם איך אנחנו מרגישים, מה כואב לנו, לאן תכננו להגיע.

זה לא שלא יתקיימו בגאולה כל הייעודים הגשמיים, אלא שאנחנו נהיה ברמה אחרת. כבר לא נחשוב כמה כסף יש בחשבון או מה גדל על העצים. נדע ליהנות מתענוגות אלוקיים שהם הרבה מעבר לכל שפע גשמי. הודיתי לה' שהזדמנתי לבית הכנסת הקטן ההוא, הרגשתי רגעים של התרוממות. העובדה שזה קרה רגע לפני סעודת משיח גרמה לי לצפות ברמה אחרת לגמרי.

כבר לא נעים…

שמי נאווה. כשהייתי נערה בעל–יסודי, היו לי כמה חברות טובות, ויחד היינו חבורה מגובשת וחסידית. היינו מתוועדות יחד, מתארגנות ל'מבצעים' יחד, ולומדות יחד מאמרים ושיחות של הרבי מה"מ.

מדי שנה הייתה מתארגנת בעיר שלנו סעודת משיח לנערות. בתחילה ארגנו אותה האחיות הגדולות שלנו, כמה שנים מעלינו, ואנחנו היינו משתתפות בהתרגשות. לאט לאט הן התחתנו ועזבו, וניהול סעודת משיח, כמו עוד כמה פרויקטים, עבר אלינו.

היינו מתוועדות עם הדור הצעיר, החמודות שרק התחילו ט', כמו האחיות הגדולות שלנו. הן היו מקשיבות לנו, שואלות, רוצות מאוד לדעת. הרגשנו ממש כמו משפיעות, ובמובן מסוים אכן היינו כאלה. לא עבר זמן רב והראשונה בקבוצה שלנו התחתנה. זה היה רגע מרגש מאוד. חוץ מהשמחה היה בכך גם רמז שכולנו כבר על הכוונת.

בסעודת משיח של אותה שנה כבר נטשו אותנו שתיים, בשעה טובה. נשארנו אנחנו להתוועד עם הבנות, לעורר בהן את הציפייה, שבאמת ירגישו שלא יכול להיות ששנה נוספת תעבור, ומשיח עוד לא יגיע. עוד סעודת משיח, ועוד בנות התחתנו. ועוד אחת, ועוד.

בסוף נשארנו רק שלוש רווקות אחרונות מהקבוצה. עדיין לא נשואות, עדיין מחזקות את הצעירות ממנו, שהעזו להתחיל להתחתן גם הן. בכל סעודת משיח אמרנו 'לחיים' ובירכנו את כל מי שצריך בכל מה שצריך, והיה ברור גם לנו שאחרי כאלו ברכות אנחנו מתחתנות השנה. ועדיין אנחנו כאן.

שנה עברה, פסח מגיע. שתי החברות שלי עזבו אותי בשעה טובה, ואפילו הן הקימו את ביתן. הייתי אמורה לשבת לבדי להתוועד עם ה'דור הצעיר', צעירות שכבר מזמן היו יכולות להחליף אותי ומקצתן אפילו כבר התחתנו. הרגשתי כמו אותו יהודי שמתבייש מהפריץ, מה הוא יגיד לו אחרי שהסביר לו בשנה שעברה שמשיח כבר מגיע?

לא מצאתי את הכוח להגיע להתוועד, לחייך, לעורר את הבנות, ועוד כשאני נשארתי אחרונה ממש…  החלטתי להתגבר. קמתי וארגנתי את הסעודה, ישבנו והתוועדנו מתוך התעוררות אמיתית שבאמת לא שייך עוד פסח אחד בלי משיח.  מאז עברו עלינו עוד כמה וכמה פסחים בלי התגלות, אבל הגאולה הפרטית שלי הגיעה, ברוך ה', עוד באותה שנה. התחתנתי עם בעלי (היום אני יכולה להגיד שהיה שווה לחכות לו), וכבר לא התוועדתי בסעודה של הצעירות…