השמיים התתעטפו בגוון שחור וצמרירי מלכלכים את החיות הבהירה שנשבה עד עתה, הרוח מנשבת ושורטת את העור, הדממה סמיכה.התכרבלתי בתוך תוכי והבטתי במבט מצועף לעבר אלפי המצבות. הן החזירו לי מבט מאיים, מבט של שיש, יבש וקר.הלמות פעימות ליבי נשמעו היטב, מואצות מידי פעם בבכי מחודש של כאב ולחץ. מסביבי ייהום הסער, אך אלו חולפות ליידי כמו שאון רכבת תחתית ליד הומלס המכורבל על הספסל.

צמרמורת חלפה בי, המחשבות התערבלו בראשי בקצב מסחרר.

'המציאות הוכיחה שלא שווה להיות אדם טוב', עלתה לי מחשבה מאיימת בראש. 'הוא תמיד לוקח את הטובים…'

ניסיתי להדוף אותה, אבל יחד איתה החלו לזרום מחשבות נוספות ולכבול אותי תחת ערמות של כאב.. יגון.. וגעגוע. כן, געגוע.

'המציאות הוכיחה שמה שנעשה ומה שלא – תמיד נחזור לאותה נקודת מוצא. תמיד איפושהוא במדרון התלול תצוץ אבן קטנה וחלקלקה ותפיל את כל הבנין שנבנה בעמל וביזע'.

חדרי הלב נפתחו כדי אולם ענק והיאוש נתן את אותותיו.

יכולתי להמשיך ולזרום, להמשיך ולחשוב ואולי להגיע למסקנות מכאיבות שיגרמו לעוד מבול של דמעות לזרום מעיני שנראו כעיני לאה בשעתן.

לפתע, קלטתי את הנקודה. זהו נחש העצבות.

נחש העצבות שאוכל כל חלקה טובה, שמחסל את שארית האמונה, שמזריק לתוכנו רעל הרסני, שגורם לנו לשקוע ולשקוע…

כן. זה הוא, אותו נחש- שהוא אם כל חטאת..

התכחשות או בטחון

לפני מספר שבועות חזרתי משליחות בפטרבורג. אני לא אשכח את הרגע שאחת הבנות (הרוסיות!) החלה לספר לי כמה תהילים והחלטות טובות הן לקחו לרפואתה אותה חיה מושקא בת שרה שושנה. הלב פשוט הפסיק לפעום. פתאום הבנתי מה חמי פעלה בחודשים האחרונים שלה בעולה"ז, היא פשוט איחדה מאות, ואולי אלפים של בנות מהארץ ומהעולם. כולן לקחו החלטות, כולן התפללו, גם מי שלא הכירה אותה, כולן ניסו לקרוע את גזר הדין המאיים הזה. למנוע את הכאב.

לקרוע את השמיים, העיקר שחמי תהיה בריאה. ולא זכינו. בט' אדר התשע"א היא החזירה את נשמתה הטהורה לבורא עולם. עכשיו, שנה אחר כך, הכאב עדיין צורב כמו חתך עמוק בבשר שטבול באלכוהל.

להזכר בשעות הקשות, בבית הרפואה הדסה עין כרם בירושלים, זה להזכר באופיטמיות שלה. שלא נתנה מקום לספקות – היא תחלים.

אפילו שבשעתו האופטימיות הזאת התפרשה בעיני כסוג של תמימות או התכחשות. אבל במבט לאחור זה זוהר למרחקים: זו היתה אמונה, זה היה בטחון!

לפני כיסא הכבוד אין שאלות

ישנו סיפור חזק על הרמב"ן, שהיה לו תלמיד מצוין. הרמב"ן הבין שלתלמיד הזה יכולת ופוטנציאל להנהיג את הדור הבא, והוא השקיע בו את כל כוחותיו.

כשהגיע התלמיד לגיל תשע עשרה, הוא חלה מאוד. והגיע לגסיסה ממש ה"י. כמובן שלרמב"ן היתה זו אכזבה עמוקה עד מאוד. הוא תלה באותו תלמיד תקוות גדולות שהוא זה שיאיר את העולם.

כשראה הרמב"ן שכלו כל הקיצין, ורגעיו האחרונים של התלמיד מתקרבים, אמר לו בצער רב: אני נותן לך סוד. ועם הסוד הזה תעבור היכל אחרי היכל, עד שתגיע לכיסא הכבוד. וכשתגיע לשם תשאל בבקשה את הקב"ה את השאלה שלי; למה הוא עשה ככה? מה טוב לעולם מזה? למה הוא לא יכל לאפשר לעולם להנות ממך?!

וכך היה. לאחר זמן קצר נפטר אותו תלמיד. ולאחר כמה ימים התגלה לרמב"ן בחלום.

"הסוד שנתת לי פעל את פעולתו" אמר, "עליתי עולם אחרי עולם, סלון אחרי סלון, היכל אחרי היכל, עד שהגעתי לכיסא הכבוד".

נדרך הרמב"ן, "נו? ושאלת??!"

"לא. לא שאלתי" ענה התלמיד בפשטות.

"למה לא שאלת??" נזעק הרמב"ן.

"כי ראיתי שאין שאלה בכלל", ענה התלמיד הנפטר. "לפני כיסא הכבוד נעלמו לי כל השאלות".

למרות ובגלל, אסור לנו להסכים עם זה

כתוב: "אודך הוי כי אנפת בי"

מה זאת אומרת? אנחנו נודה לאלוקים על הכאב והצער שהיו מנת חלקנו כל משך זמן הגלות? או שאולי בשביל השכר בגאולה היה שווה לסבול? בשביל התוצאה?!…

לא. אנחנו נודה על עצם הכאב. היום זה נראה לנו כאב..

בהחלט. כל זה יהיה רק לעתיד לבוא. כרגע אנחנו לא מבינים את זה! ואסור לנו להסכים עם זה, והקב"ה לא רוצה שנסכים עם זה, וזה שאנחנו לא מסכימים עם זה – זה עצמו פועל שלא יקרו עוד מקרים כאלו בעז"ה, ואז נגיע למצב הגאולתי שהעניין יתגלה לעיני בשר ונבין למה זה קרה בכלל.

ושלא נדע מצרות

אחרי שנהרגה ביתו של הרב בעריש רוזנברג בתאונה בכפ"ח, הוא ישב באיזו התוועדות וסיפר שזמן קצר לפני התאונה היה האסון במעלות שם התארחו ביה"ס מצפת, ובאו מחבלים ימ"ש ורצחו עשרים ושתיים ילדים הי"ד.

הוא המשיך וסיפר, שבאותו אסון הוא הצטער כמו כולם. אבל לא הרגיש שזה האסון שלו.  וכשנפטרה לו הבת הוא התחיל להרגיש מה זה אומר באמת אסון. אולי זו תוצאה… סיים ר' בעריש.

כמובן וכמובן, שזה לא הסגנון שלנו. ובמיוחד שאנו עכשיו בחודש השמחה, משנכנס אדר מרבין בשמחה. וצריכים להתחזק בנקודה הזו. אבל גם כאן צריך להיות את הענין של 'והחי יתן אל ליבו'. כשעוברת שנה ממקרה מצער כל כך, ויותר מזה, במשך השנה הזו קבלנו מכות נוספות כגון אלו ונלקחו מאתנו אבדות כואבות עד מאוד. כאן המקום להעצר. לעשות סטופ לשגרה. ולקחת את זה בצורה חזקה ופנימית. את המשמעות – אנחנו לא יודעות. אבל עצם העניין צריך לגעת בנו.

ושלא נדע מצרות!

תכל'ס

האוייב הכי גדול והרסני זה לשקוע בעצבות או לשבת על הרצפה ולצעוק. צריכים לעשות משהו בתכל'ס, משהו אמיתי. משהו טהור. שיזכך את הכאב וירים אותו למקום טוב וגבוה יותר. למקור האמיתי.

אומרים שבראש השנה יש עניין להוסיף בזהירות נוספת, הידור נוסף. אז נשאלת שאלה – מה העניין להוסיף בהידור קטן?! קח משהו גדול, שתהיה לזה ממשות..

ההסבר פשוט. ראש השנה, שנה חדשה, אני מחליטה – מהיום אני אדם אחר לחלוטין. אבל מגיע חודש חשון, כסלו.. ו.. אופס. איפה אני ואיפה ההחלטות? הכל נשאר מאחורה. לדן המאסף..

לכן אומרים, שכשמתי שאדם הוא בשיא ההתלהבות, ברושם גדול, קח לך משהו קטן ולך איתו עד הסוף. דבר קטן, אבל רציני ומהותי. משהו ללכת איתו הלאה.. להיות חסיד. אדם של עבודה.

אחיו"ת אהובות, אולי זה הזמן, שנה בדיוק לאחר שחיה מושקא ע"ה נלקחה מאתנו, לשבת עם עצמנו ולהחליט מה הלאה. וההלאה הזה צריך להיות מתובל בשמחה שלימה ואמיתית, ממבט של גאולה. עם החלטה איתנה לעתיד טוב יותר בגלוי ממש!

וכמו שכבר הדגיש הרה"ח ר' אברהם פריז (במכתב לבנותיו): "לא כשתי אחיות, אלא כשני חסידים.. שלא יורגש אצליכן ה'אני', 'שלי'. בכלל, לאדם אין כלום משלו, הכל הוא של הקב"ה, ועל כל מה שיש צריך לומר תודה להקב"ה ו'גם זו לטובה', ולהיות תמיד בשמחה.."

אז יה"ר שנזכה כולנו תיכף ומיד לעמוד בשורה הראשונה, יחד עם חמי ע"ה, להביט לעבר הרבי שליט"א מלך המשיח, ולקבל חזרה את החיוך הנפלא והמאיר, ואולי גם נזכה לשמוע את מה שהוא כתב לנו כל כך הרבה פעמים: תשואות חן, תשואות חן. (כן, אחרי כל המאמץ, זה באמת באמת מגיע לנו. וביושר..)

ושמתוך כל המצב הגלותי הזה לעיני בשר, שנגיע למצב של שמחה אמיתית, שמחה שמגיעה מהתבוננות בנקודות החיוביות שבכל דבר, שמחה שמגיעה מבטחון גמור בה' ובמשה עבדו. והעיקר שנזכה כבר לגאולה פרטית, ומיד אחריה, ללא הפסק כלל, לגאולה הכללית והאחרונה, נאו.

אחיו"ת, (חסידות!) כי בשמחה תצאון…

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!