ארוכים הם משעולי החיים,

מפותלים ומורכבים עד מאוד,

לעיתים מסובכים מתישים-

מייאשים עד דמעות,

אך לעיתים מעירים ומעוררים-

כאלה שנעשים מתוך רצון ועונג פנימיים,

אתגרים…

נדמים החיים למדבר הררי,

מקום שומם ויבש-

כמעט אין סופי,

והיכן שתביט ולאן שתסתכל,

באלפי שבילים תבחין

ומספרם לא תעכל.

וכל שביל סיפור,

ולכל מסלול הרקע,

לעיתים מספר על מישור-

על דרך חלקה,

ללא מהמורות-

אך גם ללא יתר הצלחה,

סתם שגרה ברוכה.

אולם…

קורה ומגיעים לתחתיתו של הר,

שאת פסגתו קשה לזהות,

ומאין דרך חזרה

ומקום לחרטה,

לא נותר אלא לטפס ולעלות.

וכל צעד קשה מקודמו,

כל פסיעה מפרכת הגוף,

מאיטה אט-אט את קצב ההילוך..

אך בלב-

בלב גובר החשק,

בעיניים התקווה,

להגיע אל האופק-

למנוחה ולשלווה,

לנסוק אל האושר-

אל הטוב התמידי,

לחצות את הגבול

לאורח החיים האמיתי,

ותסכימו איתי-

שלתחושות הלב

גם המציאות לא תסרב!

ואכן…

הנה סוף-סוף,

בעוד כמספר מהלכים,

מגיעים אל הפסגה,

נקודת היעד של החיים,

אנחת רווחה נפלטת,

הקלה בלב מתפשטת,

והפה – לא מפסיק לומר שירה

לקב"ה אדון הבירה.

כי כן הם החיים,

לעיתים עליות קשות מפרכות-

המביאות עימן אחר-כך סיפוק,

ולאחריהן ירידות תלולות מאיימות-

המקרבות בסופן לאדון הסליחות.

כי כל פרט בעולם,

כל יצור נעלם-

נתון ביד ההשגחה הפרטית,

צמוד לתכלית-

לסיים המסלול בסילוק הגלות

ולהביא תיכף ומיד להתגלות-

לגילוי ד"הנה זה משיח בא!"

ואז נדע- הכל הוא לטובה!!!

(חיה מושקא מ.)