מאת: י. פ

שמח"ת תשל"ח, תשרי החודש המשביע קרב לסיומו… חודש שלם של גילוים, זה היה התשרי של החיים.

איכשהו הצלחתי למצוא לעצמי בתוך עזרת הנשים העמוסה נקודת תצפית טובה. אמירת "אתה הראת לדעת" הדהדו הפסוקים, החלו הקפות, הרבי שליט"א רוקד עם גיסו הרש"ג מתוך שמחה עצומה ובהתלהבות גדולה מתמיד. 770 מלא עד אפס מקום. הרגלים רוקעות בהתלהבות, הידיים מתנועעות בחוזקה, עיניים נוצצות והלב קופץ גם הוא משמחה. השירה והריקודים חודרים ללבבות, גם בעזרת הנשים חשים את הקירות רועדים מעוצמה… עמדתי שם, הלב פועם בחוזקה כאילו פתח במחול שמחה, משהו שאי אפשר לתאר, להביט על הרבי בעת ההקפות, כל המילים והביטויים שקיימים בכל השפות גם יחד, לא יוכלו לתאר את המתרחש, שמחה בטהרתה.

בעת ההקפה הרביעית, תוך שניגנו את הניגון "על הסלע הך" הסתובב הרבי ופניו הקדושות לעבר הקהל, מעודד ע"י מחיאות כפיים את החסידים. רעד בלתי מוסבר התפשט בגופי. פניו הקדושות של הרבי החווירו לפתע כסיד וכאשר מחא כפיים בקושי נגעו כפיו זו בזו. לאחר כמה רגעים סובב הרבי את פניו הק' מהקהל ונשען על הסטנדר, ואז אני רואה את הרב גרונר מביא לרבי את כסאו, הרבי התיישב על הכיסא ועצם את עינו הקדושות..

את ההלם, הבלבול והלחץ שחשתי אי אפשר לתאר, חשתי שנשמתי פורחת.       צעקות כמו "מים" "חסר אויר" "להתרחק מהבימה" החלו מהדהדות ברחבי הזאל. מכל עבר נשמעו יללות קורעות לב, הקהל החל לצאת בבהלה מבית המדרש, כדי שיהיה יותר אויר. לא עברו מספר דקות ובית הכנסת הענק התרוקן מכל האלפים שגדשו אותו, רק פה ושם עדיין עמדו אי אלו חסידים ממאנים להיפרד מהרבי ולו לדקות מספר.

עמדתי כאילו נטועה במסמרים במקומי, לא מסירה עיני לרגע מהרבי, אבי היקר. מצאתי את עצמי מבין הבודדות שנשארו בעזרת הנשים. יצאתי החוצה, שם עמדו אלפי החסידים המבולבלים והמבוהלים עד אימה מבלי לדעת מה קורה בפנים. הרי רק לפני כמה דקות היינו עם הרעבע והשמחה לא ידעה גבול, וכעת…. מה קורה כעת?!?

המשבק"ים החלו מרחיקים את הקהל מ770,כולם- זקנים וצעירים עמדו שם כאחד ועיניהם נשואות לדלת בית המדרש בציפייה מתוחה לבאות.

ואז בלי שאי מי יכל לעכל את הדבר, האמבולנס העומד דרך קבע מול 770 מותנע ומתוך האמבולנס מוציאים אלונקה את תוך הבניין. החלה בהלה עצומה, צעקות ודיבורים חסרי פשר וקשר, פרצתי בבכי חסר מעצורים, עיני כולם סביבי נפוחות ודומעות גם הם… רק אחרי מספר דקות, התברר שהאלונקה הייתה עבור ילד שנפצע בתוך כל ההמולה הגדולה. נשמתי מעט לרווחה וקצת הוקל לי, הרב גרונר אמר לחסידים שהרבי מבקש לסיים את ההקפות מתוך שמחה ואח"כ ללכת לסעוד סעודת יום טוב בבתים.

חסידים אמתיים עושים רצון רבם גם כשזה לא מובן וקשה מנשוא, המשיכו את ההקפות מתוך שירה וריקודים בלתי מוסברים מתוך שירה וריקודים. ושירת:"דער רבי איז געזונט" (-הרבי בריא!) כמו כולם גם אני הלכתי לאחר ההקפות לאכול סעודת יומטוב בחופזה ללא כל תיאבון ומיהרתי לשוב חזרה ל770.

השעה 2:00 בלילה, במשך כל הזמן רופאים עם ציוד רפואי זורמים ל770 ללא הפוגה ואז מתברר שהרבי עבר התקף לב קשה ביותר והמצב חמור. כשנודע לרופא שבזמן ההתקף הרבי אפילו לא השמיע אנחה ועוד המשיך אח"כ את ההקפות, סירב להאמין וטען שדבר זה אינו הגיוני ומופרך בתכלית, למעלה מהטבע! (רעבע הרי למעלה מהטבע…) עברו שמח"ת ושמע"צ והחיים החלו לחזור ל"מסלולם"…  איך אפשר? זה מסלול ?! שלא זוכים לראות את הרבי?! היתכן?! מעולם לא ארע דבר כזה נורא.    כאב ואין סוף של געגוע ממלאים את הלב… רבי, אבא שלי! כיצד?! שחרית, מנחה ערבית, יום יום, שעה שעה מחכים מביטים לכסא ו…מתגעגעים…!!! א-ב-א-! איכה?!

יום ראשון ר"ח כסלו. את היום הזה לעולם אני לא ישכח. ידענו שהרבי מרגיש יותר טוב ואף היו שמועות שראו את הרבי יוצא לכיון הספריה.

שוב מצאתי את עצמי באותו מקום בו עמדתי לפני 38 ימים כשכל הרחבה שלפני 770 מלאה בחסידים. כולם כמהים לרגע המיוחל, כמה בקשות תפילות ודמעות קדמו ליום זה…העניים נשואות בדריכות לעבר דלת הכניסה… כאל מגנט שואב. רבי! אבא יקר ואהוב שלי! צבטתי את עצמי לוודא שאני לא חולמת. כן, זה באמת! כאן מולי, מול כל בניו אהוביו! הנה זה הגיע… רק עכשיו אני באמת מבינה עד כמה כל נשימה שלי היא רבי, כמה הנשמה שלי של הרבי…!

*      *      *      *

ר"ח כסלו תשע"ד.בהפסקה אחת החברות דחפה לי את דף הזה ליד, ותכלס וואו, זה יום עצום לא תיארתי לעצמי עד כמה… חג שבנוי כל כולו על אהבה של חסידים לרבי…! אבל מה איתי??? לא  38 ימים… כ"כ הרבה שנים חיכינו… הבלבול, הכאב, הגעגוע, אני לא זכיתי מעולם לראות…  ובכל זאת זה אני, בוער בנשמתי, אחת שאלתי! כל ימי חיי…ולא אוותר אפילו לא לרגע עד שאראה אותך איתי בגילוי! בגילוי שאין אחריו עוד הסתר… ! מתגעגעת… מחכה ששוב תפתח הדלת… ואז אני הקטנה יראה אותך, את אבא שלי…

א-ב-א! ילדה שלך בזעקה קוראת לך!!!