ישבנו יחד מספר בנות תיכון, נרגשות ומצפות להגיע ליעד- 770, בית משיח.

סביבנו ספסלים רבים, ריצפה בוהקת. לא ממהרות לאף מקום. ממתינות לטיסת הקונקשיין באחד משדות התעופה הגדולים באירופה לכיוון שדה התעופה קנדי, ניו יורק.

זו אחזה בקונטרס בית רבינו, השניה בחת"ת והשלישית סתם הביטה לעבר העוברים ושבים.

"תגידי, למה אצלנו לא אומרים את שיר השירים? שמעתי שזה פועל ישועות." זאת היתה חיה בת גילי, ממשפחה חסידית ידועה.

לא יודעת מאיפה זה בא לי. אבל עניתי לה שאצלנו השפע והישועות מגיעים מההוראות של הרבי, ראש בני ישראל. אין לנו מה לרעות בשדות זרים. קדושים ככל שיהיו.

כשחזרתי לארץ וחיפשתי מקור. מצאתי הרבה.

מסתבר שהרבי דיבר על כך מספר פעמים. בגלוי או בגלוי עוד יותר.

בהתוועדות בשנת תשד"מ הרבי ממש התייחס לשאלה הזו. כנראה כמענה לשאלה של חסיד.

"צריכים לעורר שלא יאמץ לעצמו ענינים שמבחוץ – לא ענינים שמחוץ לגבול הקדושה ח"ו, אמנם עניני קדושה, דרך מסויימת בעבודת ה', אבל אעפ"כ אין זה "כרמי שלי"..מה יש לך לחפש בשדות אחרים?!

..ובלשון חז"ל "אנו אין לנו אלא ה' אחד כו' וכהן גדול אחד"!"

בעיניי זה מדהים. כמה אנחנו צריכים לפעמים שיזכירו לנו מה המקום שלנו, מי אנחנו.

בדור שכזה, שחיזוקים, סגולות, הנהגות והבטחות שחלקן ממקורות קדומים וקדושים וחלקן בכלל לא ידוע מה מקורן מתפרסמים וצצים כמו פטריות אחרי הגשם. עלינו לזכור מי אנחנו, מה נדרש מאיתנו ומי המקור והראש האמיתי.

וכמאמר האדמוה"ז שרק לא מזמן למדנו והתפלפלנו עליו (רמז: מאמר ד"ה "ביום עשתי עשר" הקשור עם י"א בניסן):

"דיך אליין!"

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד