אני יושבת פה מול החנוכיה, מביטה אל הנרות ושומעת משפטים מתנופפים סביבי:בימים ההם בזמן הזה.. הנה זה בא, הקץ!

מקשיבה למילים, שומעת תנרות ורואה את האור אבל משהו פנימי עוצר אותי מלהבין: לא. זה לא הגיוני! הסתכלי על החושך הזה שמתגבר ומנסה לכבוש שטח, ועוד אחד… כל פינה אפשרית!

זה נקרא קץ? זה אור???

שקועה בתוך המחשבות, קצת ויכוחים עם עצמי,  הריח הזה של הסופגניות… פתאום עולה לי התמונה של אלו שניסו להפיל כל חלקה טובה, לכבות כל ניצוץ יהודי טהור.

אז, דווקא אז! במצב הירוד, במלכות יון הרשעה, זה כ"כ לא מובן: דווקא בזמן כזה מתגלה הכד הקטן עם השמן שמוסיף חיות ותענוג… כן, זה ממש מזכיר לי את החסידות, פנימיות התורה שמורידה את התענוג ללימוד. איך בחושך מוחלט, במצב של מלחמה, של העלם והסתר נראה המאור של התורה?

פתאום הכל מתחבר "בימים ההם בזמן הזה": אז, באותו חושך שראו המכבים, שיהודי נלחם על חייו כדי לא לכבות את הניצוץ, הם עמדו שם באמונה ובטחון, עם כל הכח ועוצמה יצאו להלחם בחושך.

כן, מכבים-ניצחתם!!

זהו, רעבע! ברגעים האחרונים של ההעלם הזה, של נסיון בלתי נסבל, לא הגיוני, לא נקלט! אנחנו ניצבים פה באמונה של: הנה זה בא! עם כל הכוחות נחשוף את אור השמן הזה, נלחם, נדליק ונפרסם שהגיע הזמן של "מקץ כל הימים".