תשעת הימים, גם אתן מרגישות כזה קוועטש בגוף, תחושה של חורבן, מנהגי אבילות מככבים להם כמעט בכל בית..

כן, גם היא הרגישה וחיה את אותה הרגשה.
היא זרקה משאלה לחלל: "יאללה שיגיע כבר תשעה באב"
שאלתי בתמימות, מדוע היא כל כך מחכה לתשעה באב? למה היא מחכה ליום האבל הגדול?
היא ענתה-
אחרי האבל הגדול, כבר נגמרים מנהגי האבלות ואפשר לשמוע מוזיקה.
אוחח, מתוקה שהיא.

הצעתי לה: לבקש גאולה ולחיות גאולה כבר מעכשיו, אם הגאולה תבוא עכשיו, נוכל לשמוע מוזיקה מהיום, לא נצטרך לחכות עד שיחלוף "תשעה באב", היא הסכימה.

חלפו כמה שעות, ושאלתי את עצמי: מאיפה היכולת הזו לחשוב על הגאולה שתבוא כבר היום? מאיפה קיבלתי את החינוך הזה שהאבל יכול להיגמר עוד לפני תשעה באב?
בתקופה כזו אבילה/אפילה ומבולבלת מאיפה הכוחות? איך נטענים באור? בטוב? בשעה שחושך הגלות גדול מכל??

אני חושבת שאת המבט הגאולתי, את האפשרות להאמין קיבלתי בבית הוריי,
אני בטוחה שהחינוך שקיבלתי היה מצויין, אך לבנותיי היקרות לא יספיק מה שקיבלתי אני.
רוחות חזקות זרות נושבות ברחוב.
*לבנותיי, אני רוצה להעניק את העוצמה הכי גאולתית
שהן יצעדו בגאון וירגישו מסוגלות למרות ובזכות כל מה שעובר עליהן בגיל ההתבגרות.
שיביטו על העולם *במשקפיים של גאולה*
לתת להן כח וכלים למתבגרות שלנו, לתת להן את היכולת להפוך אמונה למציאות. להתפלל ולקוות כל יום מחדש לגאולה השלימה.

והמעשה הוא העיקר, עוד לפני תשעה באב, כבר היום בעז"ה משיח יכול לבוא ולבנות את בית המקדש.
את מוכנה? אני מאמינה ומצפה בכל יום שמשיח יבוא!