לפני שבוע מצאתי את עצמי בסיטואציה די סוריאליסטית והזויה,
בהשגחה פרטית הגעתי למיון עם הבת שלי, לאחר שהיא חתכה את כף ידה. צורחת מכאבים, האחות במכבי מיד הפנתה אותנו למיון מכיוון שהחתכים היו עמוקים מידי- ורק תפרים יוכלו לסגור אותם.
האמת?
לא יודעת איך עברתי 6 לידות,  אבל להיות ליד הבת שלי שהיא מדממת, וכל המגבת כבר ספוגה מדם, ואין לי איך להושיע אותה- חשבתי שאני הולכת להתעלף,
פשוט לא מסוגלת לעמוד בזה.
אני מוגבלת, בלי יותר מידי יכולת לעזור, רק ללחוץ חזק שלא יצא יותר דם, ליסוע במהירות ובזהירות
ולשמוע כל הדרך את ביתי בוכה, צורחת מכאבי תופת. בסוף ב"ה הגענו למיון בדרך לא דרך,
אחרי כל הביוקרטיה של ההתחלה- נכנסנו לטיפול.
תוך כדי שהרופא מרדים את ידה ומתחיל להכין את האביזרים שהוא צריך על מנת לתפור אותה,
הוא התעניין ושאל- ממה המהומה?(כנראה שזה חלק מהטיפול הרפואי לשאול כל כך הרבה פעמים מה קרה.. שתדבר, שתספר..)
היא ענתה בבכי : "רציתי לחתוך כדור שוקולד קפוא ובטעות הפעלתי כח רציני ובמקום לחתוך את הכדור- הסכין נכנס לי לתוך היד".
"אוהו.
כל זה משוקולד?!"
תוך כדי התפירות, הרגשתי שאני לא מסוגלת לראות את ילדתי מתוקתי כך סובלת, חטפתי כזאת סחרחורת שהרופא אמר לי לשכב מהר.
אמרתי לו – "אבל הבת שלי צריכה אותי". בכזו חולשה, שרק אחרי שהוא ענה לי הבנתי שהוא הצליח לשמוע אותי.
"היא יותר זקוקה לאמא מתפקדת מרחוק מאשר לאמא שנותנת לה יד מקרוב ומתעלפת.."
"שכבי על הרצפה", אמר בטון סמכותי. "את לבנה כמו סיד".
*כל כך רציתי להיות חזקה בשבילה, אבל לא הצלחתי* .
כמה פעמים בחיים אנחנו רוצים לעזור לילדינו אך ידינו כבולות? (גם בנסיונות הפיזיים וגם ברגשיים)
זה הזמן להרפות,לדעת שאנחנו לא יכולות לעשות כל מה שאנו רוצות, יש מקומות שאליהם אנו נדרשות להכניס את ה' לתמונה ולסמוך עליו *לחלוטין* שהוא ינהל את הסיטואציה בצורה הטובה ביותר.

נשכבתי על הרצפה. ואיכשהו ביתי היתה אחרי התפרים, כנראה הייתי חלשה מכדי להבין מה קורה מסביבי.
לאחר כמה רגעים, הרופא יצא ואמר שהאחות בדרך לחדר,
ניסיתי להרגיע את ביתי שהכל עבר, וב"ה שהדם הפסיק לצאת.. והיא ניסתה להרגיע אותי שהיא בסדר, ואין דם, שאני יכולה לחזור לעצמי…
תוך כדי השיח שאנו מנסות להרגיע אחת את השניה, נכנסת האחות ושואלת- רגע, את מי אני צריכה לחבוש? את האמא שעל הרצפה או את הבת שעל הכסא?
צחקנו שתינו.. מצב באמת קצת הזוי..
"ואיך כל זה קרה?" שאלה האחות,
ושוב ביתי מתארת מה שהיא עברה..
"וואי.. נכנסת לי ללב", כך היא אמרה לביתי, "משוקולד לחטוף כאלה תפרים לא נעימים? וואי וואי..  מה אני יכולה לעשות למענך?
תבקשי משאלה "
היא בטח חשבה שביתי תבקש ממנה שוקולד או משהו כזה, אבל ביתי ביקשה ממנה:" אולי תדליקי נרות שבת לפני השבת הקרובה לרפואתי השלמה?"
שתינו שתקנו למול בקשתה.
אני מרוב אושר ושמחה והיא מרוב הלם.. "טוב," היא אמרה. "אם זה כ"כ חשוב לך- אני מוכנה."
לאחר כמה דקות עוד אחות נכנסה לראות שאני בסדר, כנראה הרופא אמר לה משהו, והאחות שקיבלה על עצמה נרות אמרה לה- "תשמעי מה קרה למתוקה הזאת בגלל שוקולד.."
ולהפתעתנו, היא שאלה את חברתה – "מה את אומרת? רוצה ששתינו נדליק נרות שבת השבת הקרובה לרפואתה?"
השניה חייכה, כנראה לא היה לה נעים לסרב. הן התלהבו שזה מה שהיא ביקשה.. כך שהיא הסכימה.
אמרתי לביתי שיצאנו משם, שאולי הייתי צריכה כמעט להתעלף רק כדי שעוד אחות תכנס ושתיהן ידליקו נרות

מטרתינו בעולם- היא להדליק את הנרות, את הנשמות, מסביבינו. אך לא תמיד הנר יודע שיש לו יכולת להאיר. מתי הוא יודע? כשמדליקים אותו. ביתי הדליקה את האחות והיא – הדליקה את הנר, את הנשמה, של האחות הנוספת.
וכל זה-
מכדור שוקולד

בשורות טובות ,
מורן קורס

להצטרפות לקבוצה שקטה:
https://chat.whatsapp.com/HXbnhPzhOLGKuIZPJny4EO