טמה חורושוכין

פקידת בנק אנונימית ברמת גן, ענתה לצלצול הטלפון האקראי שלי, במטרה לפתור עבורי שאלה טכנית. אף אחת מאתנו לא הכירה אשה  את רעותה, הכרות מוקדמת.

היתה זו הפעם הראשונה,  שצלצלתי לסניף הבנק הזה, והיא נבחרה משמים, להיות הפקידה שתענה לי.

בנקאים הם אנשים ענייניים בדרך כלל. בודאי ובודאי שלא יפתחו קשר אישי, ולא יגלו את סגור ליבם, בשיחה ראשונית עם מישהו לא מוכר, שמעבר לקו. אבל הפעם , באופן לא שיגרתי לחלוטין, צץ ועלה נושא סודי, פרטי, לשיחת הטלפון שלנו.

הפקידה סיפרה, שהיא נישאה לפני שנה וחודשיים. היא היתה בגיל 36, אך עדיין לא ניפקדה בילדים. הזמן החולף הלחיץ אותה מאד, אך פתרון באופק – אין.

התעניינתי, האם נבדקו המזוזות בביתם והתפילין של בעלה, והיא אמרה, שחודשיים לפני כן נבדקו התפילין. סיפרתי לה על ברכותיו הקדושות  של הרבי מליובאוויטש בספריו "איגרות קודש", והצעתי שאבקש עבורה ברכה להיפקד בזרעא חי' וקיימא.  בנוסף הצעתי לה ככלי לברכה,   לתת צדקה לפעילות של בית חב"ד בישוב אבן יהודה.

זכיתי שהרבי הטיל עלי שליחות להיות יו"ר ידידי בית חב"ד הזה.

מניסיוני ראיתי ב"ה,  שיהודים רבים שתרמו לפעילות זו, וביקשנו עבורם ברכה ב"איגרות קודש", נושעו בניסים למעלה  מדרך הטבע. "השותפות עם הרבי" הסברתי , "מוסיפה זכויות עצומות".

היא קיבלה את עצתי, וסיכמנו שאשלח לביתה טופס הוראת קבע לבית חב"ד.

ביום כ"ג שבט תשס"ג, כתבתי אודותיה פ"נ לרבי, שהונח בספר "איגרות קודש" כרך י', שניפתח באקראי בעמ' פב-פג.

מכתב התשובה בעמוד הימני נכתב באידיש, אך את סיומו הבנתי היטב; "בברכה לבשורות טובות". בעמוד השמאלי נכתב ש"ההמחאה ששלח לצדקה נמסרה"….

שלחתי לביתה הוראת קבע.

מרוץ החיים השכיח ממני את העובדה, שהוראת הקבע לא הוחזרה אלי חתומה על ידה להמשך טיפול.

ביום חורפי קר וגשום במיוחד, החלטתי שזה זמן מתאים מאד, לסדר את ניירותי בתיק "ידידי בית חב"ד" אבן יהודה "שלי". הקלסר היה עמוס במכתבים ותוך כדי דיפדוף, אני שמה לב  לעובדה מעניינת. תאריך המכתב שבידי, נושא את התאריך כ"ג שבט תשס"ג. ואילו התאריך שסידרתי את הקלסר  , הוא כ"ג שבט תשס"ד!!! בדיוק מדוקדק בהשגחה פרטית מרטיטה, חלפה לה שנה תמימה, מאז כתיבת מכתב הפ"נ לרבי –  עבורה.

סקרנותי התעוררה. החלטתי ליטול יוזמה, להתקשר ולהתעניין,  מה התחדש אצלה במשך השנה שחלפה. היא זכרה את שיחתנו הקודמת, אך בניגוד לסימפטיה ששידרה לי  אז, הודיעה לי בקול נוקשה ותקיף,  שהיא לא מעוניינת להמשיך את השיחה וניתקה את השיחה.

נותרתי  מופתעת למדי מהשינוי הדרסטי שחל בהתיחסותה. לקח לי עוד כמה שניות, להתעשת ולעכל את התגובה הבלתי צפויה,   ולהחזיר את שפופרת  הטלפון הדוממת למקומה.

מספר ימים לאחר מכן, צלצל הטלפון בביתי. הפעם  היתה זו היא שצלצלה אלי. היא ביקשה סליחה על התנהגותה הקודמת. צליל בכי השתרבב לקולה. היא סיפרה שהיא בהריון, אלא שהרופאים רוצים לעשות ….הפלה. הבדיקות הראו שהחלבון העוברי לא תקין. שיש ודאות שהעובר נושא תיסמונת דאון, ושהוא קטן באופן משמעותי מהנורמה המתאימה.

השבתי לה בספונטניות ובמהירות, שבשום אופן לא תסכים לעשות הפלה. אינני יודעת מהיכן לקחתי את החוצפה והאומץ לאמר לה זאת. "נבקש שוב את ברכת הרבי" – אמרתי לה. הזכרתי לה את המעלה הגדולה שבנתינת צדקה, ואת ההבטחה שהבטיחה.

"דף הוראת הקבע ששלחת לי, שמור אצלי" השיבה לי. והבטיחה מיוזמתה לשלוח  אלי את הדף חתום.

עידכנתי אותה בעצותיו הקדושות של הרבי להריון וללידה.  שלחתי לביתה את הסגולה לשמירה למעוברת  "שיר המעלות". המלצתי  לה לאמר את הפרק האישי בתהילים ולתת מספר פרוטות לצדקה.

כתבתי שוב לרבי,  ופירטתי את חוות דעת הרופאים ואת ממצאי הבדיקות המדאיגות.  ביקשתי עבורה ברכה,  שהזכות שלקחה על עצמה לתת צדקה באופן קבוע  לבית חב"ד אבן יהודה,  תעמוד לה להיוושע. שתלד זרעא חי' וקיימא מתוך בריאות שלמה שלה ושל העובר. את המכתב הנחתי באופן אקראי בכרך איגרות קודש.

דף הוראת הקבע אכן הגיע חתום על ידה,   וטופל בבית חב"ד.

 בהיותה בחודש שישי להריונה,  היא אושפזה בשל צירים מוקדמים בבית הרפואה לצורך שמירת הריון.

הזמן חלף. הופתעתי מצלצול נוסף ממנה. הפעם דיברה מבית הרפואה, והודיעה לי בהתרגשות, שיומיים קודם לכן, (ביום  כ"ח אלול תשס"ד),  ילדה בשעה טובה ומוצלחת תינוקת בריאה ושלמה.

 הרופאים היו בטוחים שחלה טעות. במשך יומיים, הם ערכו סבב בדיקות מקיף, שאישר שאכן, הילדה ב"ה בריאה ושלמה, בניגוד גמור לכל האבחנות הקודמות שלהם.

לפני חג הפסח, הזמנו אותה לקבל מצות שמורות עבודת – יד לליל הסדר. היא נענתה לרעיון ובעלה הגיע לביתנו.

חלפה שנה וחצי, והיא הגיעה אלי לביקור. היתה זו בעצם הפעם הראשונה,  שניפגשתי עימה פנים מול פנים. מהתיק שלפה שתי תמונות. התינוקת, בתה  בעלת הנס, שחורת התלתלים  והחמודה, ישובה ומביטה אלי. התגלמות ברכת הרבי מול עיניי.

בהמשך קיבלתי ממנה עידכון משמח. היא המשיכה להגיד את הפרק האישי בתהילים  של בתה על פי גילה. הבת למדה בבית ספר דתי. הדליקה  בקביעות נר לכבוד שבת קודש. והקפידה לשים מטבעות לצדקה לפני ההדלקה. בזמן החופשות השתתפה בקייטנת חב"ד במקום מגוריהם.

לאחר שנה הזמנתי  אותה בשנית  לקבל מצה שמורה עבודת יד. אך היא הפתיעה אותי ואמרה,  "כבר קנינו מצות שמורות. תתני למי שצריך".

מותירה אותי מלאה בסיפוק ובשמחה על ההשגחה הפרטית המופלאה. מודה להשם יתברך, שבחר בי כשליחה,  לבקש עליה מהרבי ברכה. "צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים". שבזכותה הפכה לאם.

בדידי הווא עובדא.