"אפילו החשיכה בתוכנו היא אהבה" / שושנית ליפו

תתארו לכם שהכול אהבה.
אפילו החשיכה בתוכנו
היא אהבה.
מה שמבקר אותנו,
הוא אהבה שהתחפשה.
מה שמתעלם מאיתנו,
הינו בקשה לקירבה.
מה שאנו חשים שהוא
לא ראוי,
הוא אהבה שעוד לא הגיעה
לכול המקומות בתוכנו.

תארו לכם
שהכעסים בין האנשים
היו נחווים כאהבה,
כרצון לקירבה ומגע.
תארו לכם שאי הבנה היתה
מתבהרת בחמלה.
שלחץ היה מידית מותמר לשלווה.
שהיינו חיים מסופקים.
שלווים.רגועים.

יודעים וזוכרים שכול מה שקורה
בחרנו.
בראנו.
שמה שיש, ביקשנו.
שמה שאין -יצרנו.
שאוהבים אותנו תמיד.
שאנחנו רצויים.
שייכים.

שגם הטעיות שלנו,
נסלחות.
שהכול בר תיקון.
ששום דבר לא
באמת נגמר.
שהכול ממשיך,
לעוד פרק.

שאין נקודת הגעה.
שאנחנו כבר ממש
מוצלחים.
שאנחנו יכולים להרפות,
כולנו.
ממש ככה-באי
מושלמות המופלאה של כולנו.

תארו לכם ,שזה לא בושה-
לפחד,
להיות חלשים,
להיות עצובים,
להרגיש שאנחנו לא יכולים.

ותארו לכם ,
שאפשר לסמוך.
על החיים.
עלינו.
על הייקום.

שממש ממש, אפשר
לקום כול בוקר,
לפתוח את העיניים
ולהודות-
מקסים פה.
מופלא פה כבר עכשיו.

זה בסדר כול מה שקורה.
כל מה ששבור,
ולא מתוקן,
ועוד לא הסתיים,
ועוד לא נפתר,
ועוד לא הושלם.
הכול מבורך.

ואז אולי, הלב,
היה סוף סוף נח.
מרפה אל עצמו.
נפתח.
הלב הזה,
לא היה צריך להתכווץ,
לפחד,
להינעל.

והחיוך היה עולה על שפתינו.
והיינו רואים שהכול,
הכול אהבה.

אנחנו אהבה,
וכול מה שסביבנו
אהבה.

וכול מה שעוד לא…
זה גם אהבה,
שפשוט שכחה שהיא
אהבה.

ותארו לכם שהיינו מבינים
בכול תא ותא בגופנו,
שאנחנו לא לבד.
אף פעם לא היינו.

נהפוך הוא.
אנחנו כול כך
מלווים.
כול כך אהובים.
כול כך מבורכים.

שאם רק היינו
מסכימים,
להיפתח
מעט החוצה.
ולא להיסגר ולסגור.

האהבה האינסופית
שקיימת כאן,
היתה זורמת אלינו,
ומאיתנו החוצה.
ופנימה.
ושוב החוצה.

נהרות נהרות
של יופי.
מעטפת ענקית
של אור,
שרוייה מעלינו,
מתחתינו, מסביבנו.