מורן קורס

לכל משפחה יש מנהגים מיוחדים משלה, הפעם, אשמח לשתף אתכן במנהג שקבענו לעצמינו מידי חנוכה,לפני כמה שנים התחלנו לבקר קשישות גלמודות, ומאז זה כבר היסטוריה, כל חנוכה אני מתקשרת לעזר מציון ומבקשת ממנה טלפונים של קשישות שישמחו לביקור- בעלי אני והילדים מתארגנים עם משחק קצר או הצגה לעיתים אפילו רק שרים שירים ורוקדים,מדליקים חנוכיה, משוחחים קצת או הרבה תלוי בכוחות של הקשישה שאותה אנו מבקרים וזהו.

באמת לא משהו מיוחד שמצריך הכנה מיוחדת. אבל אין לכן מושג-
כמה אור, יותר מאור נרות החנוכה אנחנו מרגישים שהארנו בעולם.

בחנוכה השנה, בנר רביעי, האחראית על הקשישות באור יהודה-  יצרה איתי קשר ואמרה שאם אנחנו כבר בדרך לביקורי קשישות- האם נוכל לבקר אצל קשישה שמתנדבים אחרים היו אמורים לבקר אצלה אך זה לא הסתדר להם והיא נורא התאכזבה, אמרנו לה- בשמחה רבה וכך הכרנו את שושנה.

כשנכנסו לביתה היא כל כך שמחה ואמרה: "שלוש לילות הדלקתי חנוכיה לבד, חיכיתי שאולי מישהו ידפוק בדלת, ויאמר לי- בואי אדליק איתך, אבל זה לא קרה."

כ"כ התרגשתי שבאמת הצלחנו לשמח מישהי בחג הזה. שהצלחנו בלי להפוך ערים וגבעות לגעת בלב של יהודיה זכה וטהורה, וכמה כאלה יש בנינו?

שרק צריכות שיתייחסו אליהן..

אני חושבת שאצלה קיבלנו שיעור לחיים.

כמו שאתן רואות היא נושמת עם מכונת חמצן, אפילו בלילה, בשינה היא מחוברת  למכונה. היא שיתפה אותנו שכבר שנתיים אסור לה לצאת מביתה. המטפלת שלה, מביאה לה את כל המצרכים הדרושים.

בנוסף היא סיפרה לנו על בנה שנלחם במלחמת שלום גליל והתעוור בעינו, וכיצד הוא מגיע פעם בשבוע במסירות נפש מרחוק לבקר אותה עם מונית וכלב הנחיה שלו. היא המשיכה לספר על החיים שעברה, כיצד היא התמודדה עם המון מצבים מורכבים בחייה. כאילו רק חיכתה שמישהו יקשיב לה..

הבנים הקטנים שלי שבד"כ אין להם סבלנות לשבת ולהקשיב יותר משתי דקות, הקשיבו לה בהאזנה מלאה, וכשיצאנו שאלתי את ילדי- מה הם חושבים על מה שהם ראו ושמעו? מה הם הרגישו?

ואתן יודעות מה הם ענו לי?

הם אמרו- "לא ידענו כמה אפשר לשמח אנשים בלי לעשות כלום,

כמה פעמים היא הודתה לנו, שהגענו, שהפעם היא לא מדליקה לבד נרות חנוכה.

שיש מי שנמצא לידה."

לא שילדיה לא מגיעים לביקור, הם מגיעים, אך הם גרים מאד רחוק, לכן היא זוכה לביקורים קצרים. ולרוב במשך היום. בלילות- קשה לה מאד.

הבדידות חונקת.

האמת, שחשבתי על תשובת ילדי,ולעניות דעתי תשובתם  מאד עמוקה אם חושבים על זה.. כמה כל אחת מאיתנו יכולה לשמח כל אחת- בלי לעשות משהו מיוחד.

אם רק נתבונן בזה- נרגיש רצון עז לעשות יותר. ובנינו, הנתינה היא התרופה הטובה ביותר לכל עניין ודבר. לכל רגש שלילי שמגיע, שמציף אותנו. הנתינה היא פועלת בתוכנו עמוק בנפש.

כבר שנים שאנחנו במסורת הזו- משמחים קשישים בחגים. וכל פעם מחדש אנחנו מקבלים הרבה יותר מאשר שאנחנו נותנים. ממליצה בחום- שכל אחת תחשוב עם עצמה- את מי שהיא יכולה לשמח החג?

למי היא יכולה להאיר?

ותזכרו, שהמעט שלנו- זה הרבה בשבילם.

חנוכה שמח ומאיר, ושנצליח להאיר את אור החג גם לאחרים שמסביבנו.