הני אלישביץ, עטרת חיה 

שולמית היא אם לילד עם טונוס שרירים לא תקין. המליצו לה על תרגילים שונים בבית אותם הדגימה לה הפיזיותרפיסטית. היא התבקשה לתרגל איתו כמה פעמים ביום – ולא פשוט לה לפנות את הזמן לזה, מה עוד שלא נראה הרבה קשר בין התרגולים ליכולות של הילד.

דבורה מתמודדת כרגע עם תוצאות ההתחברות הארוכה שלה בשנה שעברה עם בנות לא מ'השורה הראשונה', ידידות שגררה ירידה רוחנית כואבת. ההתפכחות הייתה קשה, ובדיעבד הסתבר לה שקל יותר לגלוש מאשר לטפס למעלה. היא פנתה למשפיעה, ולהפתעתה זו אמרה לה שלא לנסות לשפר דברים גדולים ובבת אחת אלא כל פעם פרט אחד קטן. זה מתסכל אותה!

לשרה משפחה ברוכה ממש, ב"ה, והיא גם עובדת במשרה מלאה מחוץ לבית. ייסורי מצפון הם המלווים הקבועים שלה – אף פעם היא לא מספיקה למלא את כל חובותיה, אבל אם תשאלו אותה מהו עיקר הכאב שלה? היא תענה שהוא נעוץ בכך שאין לה 'זמן איכות' עם הילדים. היא אוהבת אותם בכל נימי נפשה, אבל מרגישה שאינה עושה מספיק עבורם.

חנה היא מורה ותיקה במקצועה, אולם כיתת החינוך שלה השנה מאתגרת באופן מיוחד, עם קבוצה גדולה של בנות מאותגרות קשב וריכוז, והיא מפעילה את כל הידע שלה – כולל התייעצויות עם אנשי מקצוע כדי להעלות את הכיתה על מסלול תקין, אבל מסתבר שדרך ארוכה עומדת בפניה, אין קיצורי דרך…

ומושקי? מושקי נערה רגילה לגמרי, רק שהיא קצת מיואשת לאחרונה. נראה שכולן סביבה מצליחות ומתקדמות ורק היא תקועה באותו מקום… ולפעמים אפילו הולכת צעד קדימה ושניים אחורה. זה נכון לגבי הדיאטה שהיא עושה כמו לגבי ההתקדמות בעבודה הסמינריונית ועוד תחומים נוספים.

מה הקשר בין כל הנשים והבנות הללו, ובינן לבין המדור הזה?

השיחה שהרבי מה"מ אמר באור לה' טבת תשנ"ב.

בשיחה הרבי מדבר על גאולת הספרים שעדיין נמצאים בשביה, ומתאר את הדרך ל'שחרורם': לא בפעילות דיפלומטית, לא בעזרת סכומי כסף גדולים, ואפילו לא על ידי קביעת יום תפילה מרכזי למשל. הרבי מבקש רק לקנות ספרים, ללמוד בהם קצת – וזה יביא את גאולת הספרים.

זה הכל…

גם לעצם העניין של "פדיון הספרים" מעניק הרבי משמעות רחבה מאד בעלת השפעה גם על הגאולה האמיתית והשלמה:

"המצווה של פדיון שבויים (בה' טבת) – פועלת… גם את אמיתיות ושלמות הפדיון שבויים על ידי הקב"ה – הפדיון שבויים של כל היהודים… מהגלות אל הגאולה האמיתית והשלימה".

ולכאורה נשמע מוזר – אז אקנה עוד ספר (במבצע, שלושה או ארבעה במאה!), אלמד כמה דקות… הרי גם ברוחניות זה משהו ממש קטן, לא?

לכן זה נשמע משהו גדול ודרמטי, כזה שיחולל את השינוי המבוקש???

ובכן – מסתבר שפעמים רבות תוצאה סופית גדולה מורכבת מהמון פריטים קטנים, שבכלל לא רואים ומרגישים את הפעולה המשמעותית שלהם בשטח, אבל אילו יכולנו לראות אותם בהרצה היינו רואים שהם בעצם החריש העמוק והאמיתי.

אז אולי במקום להיות עגומים על ה"כסף הקטן" שיש לנו, עדיף להסתכל אחורה ולהבחין דווקא איך "פרוטה לפרוטה מצטרפת לחשבון גדול"? ואז לזהות את השינויים שכן חוללנו ואת ההתקדמות שלנו ב"ה, העולה בית א–ל – לבית המקדש השלישי במהרה בימינו ממש!