"…את מרגישה כבר את הטוב מחלחל אלייך? כבר שלושה ימים שאמרתי פרק ק' לזכותך. "מזמור לתודה…" על ההווה שאני זוכה להכיר אישה טובה כמוך, ועל העתיד של טוב גלוי שה' הולך להאיר לך. ממשיכה בלי נדר לומר לזכותך פרק ק' כל יום עד לניסים המוחשיים שה' ירעיף לך בקרוב ממש."

את המילים הנ"ל שלחתי הבוקר לחברה.

הגענו לפרשת מסעי, הפרשה האחרונה בחומש במדבר. פרשה בה מוזכרים מסעות שעוברים עם ישראל עד כניסתם לארץ הקודש ,(ממש לא) חוף מבטחים. כולנו עוברות מסע! יש מי מאיתנו שזוכה לעלות על רכבת ישירה, הכל זורם עד ליעד, מסלול מוכר ובטוח ויש גם יש את מי שיום יום עולה על רכבת מאספת (כמוני למשל) מתקדמת ועוצרת, ממשיכה וחוזרת לפי קצב החיים שה' מדייק בשבילי. ובמסע המלווה במשא, לכל עצירה יש מטרה! לאחרונה, בכמה תחנות שעצרה הרכבת בה אני נוסעת…שמעתי וראיתי כמה ארגוני צדקה וסיפורים רבים על כל כך הרבה יהודים טובים שסובלים.

ירדתי מהרכבת, חשבתי עם עצמי איך ומדוע הספורים של ה-הם? קשורים אליי? מה "זכיתי" שדוקא אני מקבלת את ההודעות האלה? -אולי זכיתי בפיס ואני לא יודעת?… ואז מתאפשר לי לתרום כסף שוב ושוב?? -ואם מדברים על נתינה דרך היד…אני לא מוציאה יד מהחלון בזמן הנסיעה. אני מקוה שאתן מבינות אותי, הרכבת שעליה כתבתי, היא לא רכבת אמיתית מוחשית, אך בהחלט היא רכבת החיים שלנו. אני שואלת בפה מלא: האם כל פעם צדקה נמדדת דוקא בכסף? ממש לא. הצדקה יכולה גם להיות מעשה טוב, פעולה קטנה שאנחנו עושים כדי שלשני יהיה יותר טוב בזכותינו.

אני פונה אלייך כעת בקריאה נרגשת: איזו צדקה את פועלת במסע שלך? מאספת מאספת ובסוף כל הנוסעים עם כל הנושאים מגיעים ליעד. לגאולה השלמה תיכף ומייד.

שומרת לך (!) מקום במחלקה הראשונה,

שרה