נעמה ישבה מול הדף, לא מופתעת במיוחד, היא הרי ידעה שזה יקרה.

אתמול בלילה ישבה, תרגלה, שיננה ועמלה, כמו כולן לקראת המבחן במתמטיקה. טלפונים כיתתיים צלצלו בסבב, תשובות הושוו. המבחן הזה היה הנושא המדובר בכיתה.

אולי הפעם משהו שונה יקרה? אולי הפעם אצליח?

היא ניסתה לחשוב טוב, באמת ניסתה אך המציאות תפחה על פניה. תפחה? שמא נאמר התפוצצה בפנים. אוף! הרי ככה זה היה גם בשבוע שעבר בהיסטוריה, ובאנגלית ובתנ"ך. היא משננת, לומדת, אפילו בקיאה. מגיעה למבחן ומרוב לחץ החומר נשמט ממנה והופך לנכשל אחד גדול…

הטלפון צלצל, זו היתה דיני, אחת הבנות השקטות יותר בכיתה, על הקו. התגובה של נעמה נעה בין סקרנות לשיעמום. מה היא כבר יכולה לרצות ממנה?

"תוכלי להסביר לי את אחד הפסוקים בתנ"ך?לא בדיוק הבנתי מה הולך שם?" נעמה הסכימה ברצון, הלוואי וכושר הזיכרון שלה היה קרוב במשהו ליכולת ההסברה שלה…דיני ניתקה את הטלפון בהתפעלות, חוזרת אל החומר. בשבילה כל פסוק שהבינה היה הר, כל עניין משימה. ובכל אופן ציוניה גבוהים הרבה יותר מאלו של נעמה. מוזר…

נעמה גם היא החליטה שמוזר. מתי זה התחיל??? ניסתה להזכר, לא כל כך מצליחה. פעם, היא ידעה, גם היא היתה כותבת מבחנים בדיוק כמו החברות שלה. מתי מבחן החל לקבל צביון של הדבר המאיים ביותר??? אבל, היא נאנחה, טראכט גוט. אולי, אולי, אולי שמא הפעם התוצאה תהיה שונה?

דרך חורפית במיוחד הביתה. שלוליות בכל מקום, גשם שלא מפסיק לרדת… נפלא. בדיוק מזג האוויר החביב היותר על נעמה להליכה רגלית. רבקי החליטה להצטרף אליה. כך הן פסעו יחד בגשם. "מה עם השבת מחנה? היא תידחה בסוף בגלל הסופה? ותגידי, למתי צריך להגיש את הפרויקט באזרחות? את הולכת לשיעור היום?" כשהסתיימו כל הדא והא ודממה השתררה ביניהן שאלה לפתע רבקי שאלה על המבחן. שאלה שהייתה נשמעת המשך טבעי לחלוטין לשיחה שקדמה לה, אלא שנעמה נתקעה. "את יודעת איך אני עם מבחנים… לא זוכרת מה בדיוק עניתי שם." רבקי השתעלה ושאלה "תמיד היית ככה עם מבחנים?" נעמה לא כל כך אהבה לדבר על זה אבל הבהירה שלא, ואין לה מושג מתי זה התחיל. ענתה מראש לשאלה הצפויה הבאה…

"ואין מה לעשות עם זה? את בטוחה?"

"לעשות עם זה? לא יודעת. אומרים תחשוב טוב יהיה טוב." פרשה ידיה בייאוש. "בכל פעם אני מנסה ללמוד טוב יותר, לישון יותר, לאכול שוקולד לפני, לנשום עמוק." והכל חסר תועלת. עמד המשך המשפט באוויר ונאמר כמו מעצמו..

בצומת הקבועה הן נפרדו לדרכיהן, שניה לפני כן לרבקי בכל אופן היה מה להגיד. "'תחשוב טוב' זה לא להיות עם הראש בקיר ולנסות מליון פעם את אותו הדבר מתוך איזשהי אדישות או חוסר אונים…" וואו. איזה משפט.

נעמה נכנסה עם המשפט הזה הביתה ומשום מה הוא הרגיז אותה. מה זאת אומרת? תחשוב טוב, זה חסידי, הרבי אומר. זה חשוב, זו 'עבודה'. זה גם לא פשוט…

לאחר ארוחת צהריים ("היה מדהים אמא, תודה!") שטיפת הכלים הקבועה ("תודה, נעמה. הכלים מבריקים…" החזירה לה אמא.) התיישבה מוכנה לכישלון הבא, סיים קול מרגיז את המשפט באופן מתסכל… המשפטים התחביריים נותחו באופן כמעט מושלם. היא ידעה כי בנות רבות בכיתה היו מייחלות ליכולת הניתוח שלה, אך הכל מתנפץ מול הלחץ המרגיז הזה שבולע לתוכו את כל הידע שלה. "אבל הפעם יהיה בסדר…" ניסתה, איחלה , קיותה.

למחרת בשעת מבחן שוב כססה את העט, חשבה, התלבטה, סימנה את הנושא, הנשוא וכל ידידיהם ואז החלו כל המילים להתערבל. כן, זה קרה שוב.

דמעות תסכול עלו לעיניה, למה?למה?למה?

כשחזרה הביתה באותו יום, עצבנית מתמיד,החליטה שזהו. (איך השלב הזה מגיע בכל דילמה…) היא תנסה להשיג את המשפיעה שלה, אפילו שזו נראית לה בעיה טיפשית.

לאחר רבע שעה היא ניתקה את הטלפון, מופתעת, כועסת, מתוסכלת. משהו ביחד.

דבריה המשיכו להדהד בראשה הרבה אחרי סיום השיחה."לחשוב טוב זה לא להיות אדישה ולנסות את אותו דבר שוב ושוב ושוב… אלא לעשות כל מה שאת יכולה. את בטוחה שאת עושה כל מה שאת יכולה?" נעמה קפצה אגרופים, מה השאלה בכלל? וודאי שהיא עושה כל מה שהיא יכולה. היא לומדת, משננת, משתדלת. מה עוד אפשר לעשות?

"יש פטנטים לדברים כאלה. קודם כל להיות בטוחה שה' יעזור לך להגיע לפתרון מתאים ולהפטר מהדבר הזה." הוסיפה המשפיעה. פטנטים? שקונים בחנות? נעמה הבינה. "את מנסה לומרר שאנסה לחשוב טוב, אבל אם לא ממש מגיע לי להצליח במבחנים, אולי זו מן גזירה כזו?" את חוסר ההסכמה של המשפיעה יכלה לשמוע גם ממרחקים. "לא, לא, לא. הרבי מבטיח שאם נחשוב שהמציאות תהיה טובה היא תהיה." וכאילו חושבת לעצמה הוסיפה "רק צריך לחשוב מה יעזור כאן?" דממה הדדית שררה לרגע משני צידי הקו. "אולי, אולי אדבר עם מישהי מקצועית, כמו יועצת לדוגמא?" הציעה נעמה בהיסוס ומיד התחרטה.מה היא? אחת בעייתית? כמו כל אלה שהולכות ליועצת עם ויושבות שם שעות. היא לא  חינוך מיוחד, מה יש לה לעשות אצלה? לאחר המבול הראשוני של המחשבות העלתה בעיני רוחה את דמות היועצת. איזה בושות! שהיא, נעמה, תדבר עם היועצת? ומצד שני, מה שקורה עכשיו זה כן נעים? כעת את עושה רושם טוב?

אחרי קריאת שמע, כששכבה במיטה ערה עדיין, התלבטה עם עצמה. ללכת? לא ללכת? היא לא אהבה את הרעיון, הוא היה נראה לה זר ומוזר…

למחרת, היא צעדה במסדרון המוכר, מנסה לחמוק במבטה מהחדר הקטן של היועצת. כן, לא, כן, לא. לא. מה פתאום? אבל אולי בכל זאת?

בזמן התפילה, שיעור תנ"ך, דקדוק. התלבטה עם עצמה.

מגמות. הכיתה התחלקה, כולן היו בכיתות. המסדרון היה שקט והיא שוב חושבת. אולי עכשיו? החדרון היה נראה פתוח והיא נכנסה. מרגישה קצת גיבורה וקצת טיפשה. מה היא עושה כאן בעצם? אולי היא סתם כאן?

היועצת ישבה מול ערימות של קלסרים, אבל כשראתה אותה נכנסת שמה את הכל הצידה. נעמה התכווצה על הכיסא והחלה לתופף במבוכה עם אצבעותיה על השולחן, מתחרטת על הרגע שהחליטה להיכנס.

"אהמ.. אז.. רציתי…" במה מתחילים את השיחה הזו? היועצת ניסתה לעזור לה להתחיל. השיחה לא זרמה בהתחלה, נעמה התקשתה להצביע על הבעיה. כלומר, היא ידעה על הבעיה ומהי אבל התקשתה להסביר אותה כמו שצריך. בסיוע כוס מים (של היועצת) והחלטה תקיפה (של נעמה) השיחה איכשהו יצאה לדרך… היועצת היתה אנושית להפליא ועזרה לנעמה לחשוב על מגוון פתרונות ולהכיר את עצמה מכמה זוויות שלא חשבה עליהם קודם לכן. הן קבעו לשוחח שוב. נעמה הביטה ימינה ושמאלה, בערך כמו שמלמדים לחצות את הכביש ורצה אל השיעור הבא.

היא לא האמינה שעשתה את זה. חלפו כמה ימים, היא נפגשה שוב עם היועצת והן חשבו יחד כיצד תתכונן בצורה רגועה יותר למבחן הבא. נעמה עדיין לא ידעה אם אכן זה יצליח והמבחן יזרום, אבל היא ידעה שהיא למדה כמה דברים חשובים קודם כל, להאמין שזה יקרה. כן, ה' רוצה שהיא תצליח רק צריך למצוא את הדרך. וזו כבר הצלחה בפני עצמה, לא?!