"הרבי שליט"א חיזק במיוחד בדורות האחרונים את ענייני משיח וגאולה…"

"הרבי? איזה רבי?"

 "מה איזה רבי, הרבי מליובאוויטש, כמובן"

"אה.. האדמו"ר מחב"ד, שנפטר…"

"הוא חי."

"מה?"

"הוא חי!"

"מה???"

 שלוש, שתיים, אחת, אפס.. אני סופרת בלב והנה זה מגיע:

"מה זאת אומרת הוא חי? אבל הוא נפטר! את בטח מתכוונת שהוא איתנו ברוחו ובנשמתו, כמו שאומרים על צדיקים."

"לא, לא. אני מתכוונת שהוא חי ממש, בגוף גשמי. כמוני וכמוך. רק שאיננו רואים אותו בעיניים גשמיות".

כאן משתתקת סופית בת שיחי. שקט משתרר לכמה דקות ולאחר זמן מה היא מציינת בתבונה וברגישות אין קץ: "לזה אני קוראת – אמונה."

"נכון אני מסכימה. טוב, בואי נעבור על הבריף…" חוזרות  לענייני היומיום. לא שאין מה להרחיב, אבל זה לא הרגע.

 ככה זה, הפנים מתערבב בחוץ, וכשעיניו החודרות של הרבי מתנוססות מעל הקיר במשרד, אז אי- אפשר להתעלם ממנו.  למעשה, אנו רגילים כבר לתגובות מכל קשת האפשרויות לאמונתנו המוזרה. משאינם שומרי תורה ומצוות לעת עתה, דרך דתיים לאומיים – העולם שממנו באנו, וכלה בחסידים מאנ"ש שאינם מקבלים את ההשקפה. אך מה לעשות, ישנם דברים שחודרים את המהות שלך גם אם אינך רוצה בכך ו"מאלצים" אותך לומר קבל עם ועולם דברים שאינם עולים בקנה אחד עם השכל וההיגיון הישר. ורק השכנוע הפנימי העמוק, יכול לשאת את המבטים המשתנים: לזעזוע, תדהמה, כעס או אפילו רחמים. זה קשה כשאדם משנה את תבנית נוף הולדתו ועושה סוויץ' לכיוון אחר. זה קשה שבעתיים כשבאים מעולם שהוא קרוב יחסית אך שונה מהותית. רוצה לומר: ייתכן, וכנראה, שהיה קל יותר אם היינו מגיעים לרבי שליט"א דרך קיבוץ כלשהו של השמו"צ, מסע חיפוש עצמי בהודו/דרום אמריקה, התנסות בחומרים חוקיים יותר או פחות ומפגש עם החבדניק התורן שיעשה לנו סדר בתמונה. אז הסיבוב בראש, שמיוחס לנו, היה מובן יותר. דא עקא, שהמקום שממנו באנו – כה קרוב ועם זאת כה רחוק, אילץ אותנו להתמודד קודם כל פנימה ואחר-כך החוצה עם הביטוי הכמעט ארכאי המכונה: אמונה.

 כשבעלי ואני עשינו את כל תחנות החובה בדרך שהתוותה לנו הציונות הדתית, הכול היה נראה פשוט וברור: גן דתי, יסודי-דתי, אולפנא/ישיבה תיכונית, חניכ/ה-מדריכ/ה-קומונר/ית בבני עקיבא, שירות לאומי/צבאי מלא, יציאה לשליחות מטעם הסוכנות היהודית, חזרה ללימודים אקדמיים, חתונה, מגורים ביש"ע, שניים שלושה ארבעה ילדים וכלב… התסריט די מוכר, כתבו אותו לפנינו. אך פתאום נכנס 'באג' במערכת ומשבש את כולה. התמונה משתנה במהירות והדברים מקבלים פרספקטיבה שונה לגמרי. זה קרה לבעלי ששהה בארה"ב לצורך עבודה זמנית והרבי שלח אליו חסידים, שגררו אותו ל-770 מבלי שידע מה זה ומי. טוב, כשאתה עושה 'תשרי' אצל הרבי, זה לא משאיר לך הרבה סיכוי גם אם בחיצוניות אתה עם קוקו וסיגריה.

זה קרה לי בתהליך קצת שונה ואחר, של התפוררות אידיאולוגיות קיימות ובחינתן מחדש לאור המציאות – הטריגר היה תהליך ההתנתקות והמשיך הלאה. אך איפשהו, שנינו עלינו על היי-ווי שנקרא חסידות חב"ד, שועטים קדימה לכיוון הרבי ומוצאים את עצמנו עם אמונה (וידיעה) שהרבי הוא מלך המשיח, חי וקיים. עכשיו, לך תסביר. בעולם מפוקח, מה שלא רואים – לא קיים. אפשר לאפסן סיפורי ניסים במגרת האתוסים או לשמור לערבי פולקלור. אבל ללכת עם אמונה חי'ה ובוערת במשהו לא סביר לחלוטין? עד כאן.

זה בסדר להאמין בקריעת ים סוף. בשמש בגבעון דום. במתן תורה. זה כנראה היה מתישהו, מזמן. לא בדורנו. אבל גילוי משיח? עכשיו? בנאדם אמיתי? לאא… זה כבר יותר מידי הזוי. הדיסוננס הגדול בין התדמית, לכאורה, של אנשים חושבים, רציונאליים, עובדים למחייתם במשרות מכובדות יותר או פחות, בעלי קשר כלשהו עם העולם הסובב אותם, לבין התפיסה האישית כי הרבי הוא מלך המשיח, הוא כה גדול, עד כדי העתקות מילים, וכאן גם היתרון המשמעותי שלו. אותנו זה תפס לא מוכנים. גם אותי. לילות וימים של ויכוחים, דיונים ואפילו צעקות, לא הצליחו לעשות מה שפעולה שקטה של הרבי עשתה. ולא בפעם אחת, לאט. בשיטת הסלאמי. תובנה ועוד תובנה. רגע ועוד רגע. מכתב ועוד מכתב. סימן אחרי סימן. ידיעה שבאה בהתגנבות. שלא להבהיל ולהחריד. מדהים איך הרבי מגיע אלינו בכלים שלנו, לפי הצינורות שלנו והקיבולת. והנה אנחנו מסתכלים על עצמנו מהצד ולא מאמינים: מזוג דתי לאומי סטנדרטי ל"משיחיסטים הזויים". מאין-ציצית לגארטל, ציצית צמר (!!!) חולצה וסירטוק. מבנדנה וכפכפים לפאה וגרביים. אין אף אחד שיכול היה לגרום לנו לעבור את הדרך הזו, הפסיכית כמעט, ועוד ברצון ואהבה מתוך עונג פנימי אמיתי. אף אחד, חוץ מהרבי שליט"א מלך המשיח. חי וקיים.

יחי אדוננו מורנו ורבנו מלך המשיח לעולם ועד!

באדיבות אתר פנימיות