"אתה יודע מה?? לא רוצה משיח!! " הטיל החבר פצצה לחלל האוויר.

המקום: ישוב כלשהו בגוש עציון. הזמן: סעודה שלישית. הסיטואציה: שבת חבר'ה. בתפקיד הפרובוקטורים: אנחנו. מוקד הדיון: אנו רוצים משיח עכשיו?

"לא!", ממשיך סחבק באומץ, "להגיד'ך תאמת, לא חושב על זה. לא מעניין אותי. תכלס, מה רע לי בחיים? עבודה – יש. אישה טובה מבית טוב – יש. ילדים ברוך השם שיהיו בריאים – יש. שומר תורה ומצוות. משתדל להיות בסדר עם עצמי ועם קוני. מה אתה מבלבל לי עכשיו עם משיח? למי זה טוב? להתחיל עכשיו עם מלחמות בכל העולם? קורבנות? לחזור לימי הביניים עם הלכות חשוכות? לא בא לי על זה. זו האמת!" 'סחתיין על האומץ', אני אומרת בלב. זה מה שנקרא גילוי נאות. בחור דתי שהעיקר ה-13 לא ממש עיקרי לו.

האמת, צודק! צריך להתבונן בזה טוב טוב: למה לנו משיח, בעצם? אנחנו סך-הכל בכללי חיים לא רע. במדינה יחסית עצמאית, עם כלכלה יחסית עמידה, עם יחסים קורקטיים באו"ם (נגיד) עם איומים קיומיים כבר למדנו להתמודד, קסאמים וגראדים כבר לא מפחידים אותנו. יש לנו היכל תרבות, קבוצות כדורגל, תרבות חיקוי מערבית מתקדמת, רכב מליסינג, בתי קפה נחמדים בתלביב וסוג של דמוקרטיה. איפה בתוך זה חסר לנו משיח? לא תודה, לא צריך. תרמנו כבר במשרד. כמו במשל המערה של אפלטון, טוב לנו ונוח לנו במערה החמימה והצפופה. התרגלנו לאור המדורה ומבחינתנו היא מקור האור היחיד. הצלליות הן הדברים עצמם ואוי למי שיעיז לנסות לגרור אותנו החוצה ולספר לנו על השמש ועל אורה המסנוור.

הרבי בשיחתו על מגילת אסתר שם אצבע נוקבת ומעוררת למחשבה כבר בפסוק הראשון: "ויהי בימי אחשוורש" – שלוש מילים שהן הכול. אמר רב הכא כל 'ויהי בימי' – לשון צער. מה היללה? על מה כואב פה ועצוב? אומר הרבי על ימי אחשוורוש. תכלס, מצבם של היהודים לא היה רע. היו להם תנאים סוציאליים, היה להם את מרדכי המקורב למלכות, היה להם לובי פוליטי, היו כשרויות ומוסדות חינוך. אז מה השטורעם? למה וי?? למה להתלונן כל הזמן? מסביר הרבי, עצם זה שהיה להם (ולנו) טוב ונוח תחת מלכות אחשוורוש, שלא קמו וזעקו לדבר האמיתי, מלכות בית דוד הנצחית, שזה לא היה חסר לאיש, זה ה-וי. זה החיסרון הגדול שמרוב שהוא גדול איש לא מרגיש בו. הנוחות שבגלות וההסכמה להסתפק בחיקוי ולא במקור, לחטוף פירורים במקום לאכול סעודה דשנה, להתפשר על פחות, זה ה-וי. זה צערה הגדול של השכינה. אחר-כך גם מתרגשות צרות מוחשיות על עם ישראל. המן וחבר מרעיו ממציאים מחדש את הגזירה הפרעונית ורק אז העם מתעורר לצעוק: "עד מתי?!" לא חבל? למה לחכות לכאפה המצלצלת בכדי להבין שדרוש לנו משיח. שזה הטוב האופטימאלי, האבסולוטי. שגם העולם מחכה שנתעורר. שהחיים יקבלו גוונים אחרים לגמרי. שהעולם יהיה מתוקן ולא נצטרך יותר לחיות מהיד לפה, ובזכות טובות של אחרים, לכאורה. נוכל סופסוף ליישר את הגו הכפוף מ-2000 שנות גלות, להסתכל סביבנו ולעשות את מה שאנחנו יודעים הכי טוב ובשבילו באנו לעולם: לגלות אלוקות.

בואו נתחיל מהיום. משיח now!

יחי אדוננו מורנו ורבנו מלך המשיח לעולם ועד!

באדיבות אתר מדרשת פנימיות