"לא תתקבלנה שום בקשות לדחייה, שיהיה ברור!" מתרה בנו המתרגלת. 22 זוגות עיניים בוהות בה בחלל החדר הקטן, והיא על מנת להדגיש חוזרת שוב: "בניגוד לפעמים הקודמות, בהם אפשרנו דחייה בהגשת התרגיל, הפעם, אין דחיות מאף סיבה, אז גם אל תנסו".

ליבי שוקע. לא כדאי להסתבך איתה, אומרים לי כל החושים. התרגיל הזה מהלך עלי אימים, אבל אני מדחיקה. יהיה בסדר. אני אוספת סיכומים, דולה חומר מהאינטרנט, מתרגמת מאמרים, מצליבה רעיונות, יוק. כלום. גורנישט. נאדה. אין פתח קטן ושום קרן של אור שתאיר לי באפלה האקדמית הזו. שום רעיון, שום הארה, שום הבהרה. מה אעשה?

הקורס הכי חשוב, ולתרגיל האחרון יש משקל של 80% מהציון הכולל! כל מה שעשיתי עד היום, סיכומים, נוכחות, קריאת מאמרים, דברים שאפילו לבגרויות לא עשיתי מתנקזים לרגע הזה, והוא מאיים כמו האופל. יש לי עוד יומיים, וכתבתי רק 5 שורות.

מה שכן, אני אדם שיתופי, אז אם אני סובלת – שכל הסביבה תסבול. בעבודה, בבית, בגינה עם הילדים, לכל מקום אני סוחבת את פניי החפויות ומרצה לכל מי שרק מוכן לשמוע, וגם למי שלא, שאיזה סיוט זה ולמה בכלל נכנסתי לזה ומי חשב שאצטרך ככה להשקיע ומה לעזאזל רוצים ממני. מסכנות אמיתית. והכי מסכן – בעלי.

משום מה חשבתי שיכולות העל שלו בתחום השרבוט, האלתור והקשקוש, שהניבו לו דווקא כמה ציונים נאים בתואר הראשון יעמדו לי הפעם, ומשזה לא קרה, רוב זעמי הופנה כלפיו: "אמרת שתעזור לי! אמרת שזה קטן עליך! שהאוניברסיטה זה ערימה של שטויות! אז איפה אתה עכשיו? נו! בוא תעזור לי!!"

המסכן מפלבל בעיניו ולא מבין מה רוצים ממנו. הוא מעדיף לצעוד לתוככי עזה עם חולצה של כהנא חי ולהניף תמונה של ברוך גולדשטיין בכיכר העיר מאשר לנסות להבין מה קורה איתי ואיך אני יוצאת מזה.

אין תקווה. הקורס הזה יילך קפוט. סתם שילמתי כסף. עוד שנה של פטפוטי סרק אקדמיים בכדי לסיים עם זה. למה בכלל נרשמתי לתואר שני??

"נס. אני צריכה נס. כלום כבר לא יעזור פה. רק נס" אני ממלמלת בייאוש. "את כל השטיקים כבר ניסיתי. אזלה התחמושת…"

"נס?" בעלי נדלק, "אפשר לארגן את זה!"

"אז שניים סוכר, בבקשה" אני מגחכת בייאוש ואפילו לא מסתובבת.

"לא, באמת, תקשיבי. יש לי פתרון בשבילך". אני מסתכלת עליו בספקנות.

"שמעי. הייתי בהתוועדות עם שליח של הרבי, הרב זלמן נוטיק שמו. אם נחתכת לו האצבע, לא נוזל משם דם אלא שליחות של הרבי. בנאדם גאולתי…"

"נו..!" אני מאיצה בו בחוסר סבלנות.

"בקיצור, הוא אומר ככה: העולם מתנהל כסדרו, לכל אחד יש את הדרך שלו, דרך הטבע. מה שנגזר לך זה מה שיהיה. בבריאות, בפרנסה וכו'. תסתדר עם מה שיש. אבל מה, לפעמים צריך ניסים. לפעמים גדולים, לפעמים קטנים. אבל בכדי שיקרה לך משהו מעל לטבע, גם אתה צריך להתעלות מעל לטבע. לעשות משהו מעל ומעבר, לקלקל את השורה."

הוא ממשיך ומספר לי על בחור לא דתי בעליל שנעבעך, החליט שהוא רוצה להתחתן – דווקא עם חרדית!! הרב נוטיק לא התבלבל. הוא אמר לו: 'זה הנס שאתה רוצה מה"אז תעשה לו נס! לך תניח כל שישי ליהודים תפילין, במרכז המסחרי'. 'אני??' נדהם הבחור, 'אבל אני בעצמי לא מניח תפילין…' 'אני אמרתי לך להניח תפילין?' שאל הרב נוטיק, 'אמרתי לך להניח ליהודים אחרים תפילין', הפטיר כלאחר יד וחתם את הדיון. החליט אותו בחור לעמוד בגזירה ומהכא להתם החליט שלא יאה שהוא יניח לאחרים תפילין בעוד הוא קרקפתא דלא מנח… וכך "נאלץ" אף הוא להניח תפילין בימי שישי, עד שמצא חן בעיניו הדבר והחל להניח כל יום… ומשם הדרך לתשובה, ולשידוך תוך שנה עם בחורה חרדית כלבבו – היה קצר.

"אז הנוסחא היא פשוטה: רוצה נס? תעשי נס. אחד תמורת אחד. תעשי דיל עם הקב"ה ותיקחי על עצמך משהו בגדר נס בשבילך, לא חשוב מה, ותראי מה יקרה"

אני חושבת ביני לבין עצמי – נס תמורת נס? מה זה, ביזנס? ואין סומכים על הנס… וזה בכלל חוצפה לחשוב שככה הדברים עובדים…

אבל הי, אין לי מה להפסיד, נכון?

"טוב! אני אומרת לו. אני אעשה נס". חושבת רגע… "את השבת הבאה אני מכניסה שעה קודם!"

בעלי, שיודע שהחלטה זו משולה לקריעת ים סוף אצלי, כי 5 דקות אחרי זמן הדלקת נרות אני עוד מתרוצצת בבית אחוזת טירוף, עם מגב וסמרטוט, מנסה להלביש את הילדים ותוך כדי צועקת: 'מה עם הנרות??? שבת!!' קונה מיד את ההצעה.

"ואתה יודע מה, אני אקבל על עצמי להכניס שבת בזמן בלי נדר מכאן ואילך" אני מוסיפה, מעודדת.

"מעולה!" מסכם בעלי. "אז מה את צריכה?" הוא שואל כמו תגרן בשוק.

"קודם כל דחייה, אפילו של כמה ימים. וציון 80. אני צריכה לסיים את הקורס הזה ב-80. לא פחות, לא יותר. סולידי."

"סגור. לכי על זה!" הוא מעודד אותי.

ואני, מבולבלת ממה שקורה סביבי, מחליטה בכל זאת ללכת על זה, יש לי ברירה אחרת?

יום שישי.

אני רצה, מתרוצצת, מזיעה, מכינה, מנקה. הכול חייב להיות גמור בזמן. דיל זה דיל. ואכן, שעה לפני שבת (ועוד כמה דקות… אני בנאדם אחרי הכול) הבית נקי, האוכל מוכן, הילדים לבושים, אפילו הספקתי להתארגן בעצמי!! מתי זה קרה במאה האחרונה? והכל – שעה קודם. וואו.

כבר בשעות הבוקר אני שולחת בדחילו ורחימו מייל למתרגלת שעניינו תחנונים והפצרות לעוד דחייה קטנה, ההיריון המתקדם משמש לי תירוץ כלשהו ואני משגרת "שלח" בתפילה.

מוצ"ש.

פותחת את המייל בידיים רועדות. תשובה מהמתרגלת, שורה אחת: "שלום רב , למרות ההבהרות על אי דחייה, מאשרת לך באופן חריג שבוע נוסף להגשת התרגיל. נא הניחי בתאי, תודה"

אני חוזרת לנשום. לא ייאמן. זה אשכרה קורה!!

עכשיו, לחלק השני של התכנית. כתיבת התרגיל.

עוברת שוב על המאמרים, סורקת סיכומים, מאמצת את המוח, ואי- שם, באיזה תא אפור בודד מהבהב לו רעיון. אחד כזה שחיכיתי לו זמן כה רב. אני מתיישבת לכתוב.

עוד לילה לבן ועוד אחד. שוב 5 בבוקר ולא ישנתי דקה. העיניים אדומות מעייפות, אבל הי! יש לי משהו ביד.

ערב קודם ההגשה, יושבת "ליישר" את התרגיל – שוליים, הגהות, מראה מקום, מקורות, מבוא, סיכום.

לא מאמינה שזה קרה.

עשיתי כל מה שאפשר, ומחר, להגיש ולחכות.

בערב, שולחת מייל למתרגלת: "הי, שוב תודה על הדחייה, הנחתי את התרגיל בתאך כמבוקש… מתי לדעתך יהיו ציונים?"

מתפללת שהיא לא תתעצבן, ושוב, תשובה לקונית אך מעודדת: "תודה. מקווה שעוד שבוע".

עובר שבוע. אם היו לי ציפורניים הייתי כוססת אותם למוות.

יום אחד, באמצע השגרה, סמס.

פותחת – אגף הציונים באוניברסיטה. הלב דופק מהר…

"שלום רב, בקורס 200300 ציונך הסופי: 80"

מה אני אגיד, ריבונו של עולם, טוב לעשות איתך עסקים.

יחי אדוננו מורנו ורבנו מלך המשיח לעולם ועד!

באדיבות אדר מדרשת פנימיות