בוקר טוב, אני חייבת משיח. ימיי אינם ימים ולילותיי אינם לילות ולא מפני שחסר לי משהו גשמי, לא מפני שחסר לי איזה עונג נפשי. התרגלתי לחיות בצמצום ובצנעה. איני רוצה כבוד, איני רוצה שיצביעו עלי באצבע "זאת המשוגעת…." אבל אני אכן משוגעת לעניין משיח ורוצה משיח עכשיו. כבר שנים שאני אומרת לעצמי נתגבר על המכשול הזה… נתפנה לפעול את הפעולות הדרושות להביא את משיח צדקנו ובעיה נפתרת ובאות אחריה שתיים, שלוש ואף יותר.

והן אינן יותר קלות ופשוטות, הן מכלות את כוחותיי, הן מטרידות את מנוחתי, ובתוכי פנימה אין שקט. יודעת אני שנדרשת להוציא החוצה את מה שכבר יצא בקול תרועה והולך ומושתק והולך ומודחק.

השירים שיצאו בעת צרה וצוקה, בעת תקווה ואמונה אשר החזיקו אותי לאורך השנים, חייבים לצאת ומיד! אני צריכה משאבים רוחניים נפשיים וכלכליים אבל לא רק! אני צריכה מסירות נפש, אני צריכה להשתגע ממש ולדחות כמעט כל דבר ומכשול הנראים כלפי חוץ כטוב אך למעשה מרדימים את הדחף לפעול.

אני זקוקה לעזרה, איני יכולה לבדי. ואולי די במעשה קטן כמו אותו נחשון בן עמינדב שקפץ למים וההמשך ידוע. יציאת מצרים, ניסיות החקוקה בלב כולנו וצריכים לדבר בה בכל יום וצריכים לזכור אותה בכל רגע.

יציאת מצריים של כל אחד מאתנו גם היום ובכל רגע ורגע.

פעולה קטנה ממש, דחיפה קטנה של אדם אחד ועוד דחיפה של אדם נוסף ומצטרפים לכֹח אינסופי של מי שאמר והיה עולם. להשליך את בעיותינו אליו ועלינו להתרכז במשימה שהוטלה עלינו מאת הרבי מלך המשיח, "אילו היה אחד מתעקש להביא משיח, היה כבר בא…" מהדהדים דבריו ומפנים אצבע אל כל אחד מאיתנו. לפעמים זו אצבע מאשימה ולפעמים זו אצבע המורה : "לך יש את הכֹח!"

צריך רק להיות ערני ודרוך. כנוע ומסור לקיים מצוות הוי-ה ומשה עבדו ולהתפלל, להתפלל שלא נבוש ולא נכלם בעת ההתגלות, תיכף ומיד ממש.

באדיבות אתר פנימיות