שוטרים תורכים דפקו בפראות על דלת ביתו של רבי יוסף חיים זוננפלד – רבה הנערץ של ירושלים לפני כתשעים שנה. הם באו לקחתו ל"קישלה" – הכלא שליד שער יפו, משום שערב להלוואה של מאן דהו, והלה לא עמד בתשלום.

כשיצאו השוטרים עם הרב הלכה אשתו אחריהם ואמרה: תחזיקו אותו שם, בבקשה, עד ערב פסח. הוא מפריע לי לנקות…

מן הסתם הרבתה האשה בקרצוף ושפשוף מעבר לדרישות  של ההלכה, והרב העמיד אותה על כך, והיא, שרצתה לנקות כפי שהורגלה – העדיפה שישב הרחק בימים אלו…

פתגם עממי אומר שמצווה שנפלה בידי הנשים – שגשגה וצמחה מעל למה שנדרש. "אשה יראת ה' – היא תתהלל", ומשום יראת השמים שלה זוכות המצוות שהופקדו בידיה לקיום בהידור רב. יש להניח שדווקא בשל כך אנחנו התמנו הנשים לאחראיות הבלעדיות על ממלכת המטבח.

שאלתי פעם אישה על נושא שהיה מאד קריטי לטיפול – האם בעלה הסכים שהיא תטפל בעניין? וענתה: בעלי אמר שאם הקב"ה סומך עליי בכשרות כל יום ויום, אז אין ספק שבעניין זה הוא סומך.

הרי בכל מטבח ציבורי – של פנימי'ה, מסעדה, אולם שמחות – יש משגיח כשרות. ואילו במטבח שלנו – הקב"ה נותן בנו אמון מוחלט שנקפיד על כשרות בלי "לעגל פינות" ובלי לנסות למצוא היתרים. 

חרדת הקודש מלווה את מלאכת הבישול כי כשרות המאכלים משפיעה על טהרת נשמתם של בני הבית. אך הבישול משפיע באופן נוסף. שמעתי מאם למשפחה ברוכת ילדים, שהיא נעזרת בדברים רבים: ניקיון, כביסות, קניות. אך דבר אחד היא לא מוותרת – בישול יום יומי של אוכל חם של אמא, כי ניחוחות המטבח של אמא חודרים לנפש ולנשמה, ועל זה היא לא יכולה לוותר.

הבה ננצל את החג שבו אנו נמצאות במטבח יותר מן הרגיל, להעניק לעצמינו ולבני משפחתינו את הניחוחות הייחודיים לנו – בגשמיות וברוחניות.