זמן: יום שני אור לי"ח אייר, ליל ל"ג בעומר. 1:58.

מיקום: מירון, מרפסת הצופה לרחבת הריקודים. שורה ראשונה שהושגה לאחר אימונים של שלוש תשריים.

—–*שאנו יהודים*——

לעמוד ברגליים מרחפות, ולא להאמין.

לשאוג משמחה אדירה שמציפה את כל כולך, בלי להתכוון.

להביט מטה ולראות, את שלל הצורות והצבעים הקיימים בעם, ולהתרגש.

כן. ככה זה, אצל רשב"י. כל היקום חוגג. לב כולם פוצח בקולע אדיר שמתבטא באינספור לבושים.

"בר יוחא—י נמש—חת אשריך! שמן ששון מ-ח-ב-ר-י-ך!!!"

זה לא נורמאלי. זה לא מהעולם הזה, גם לא מהעולם הבא. זה פשוט חסר מילים, חסר נשימה.

וזה גובר, השמחה מרקיעה שחקים, והלב? הלב קטן מהכיל. חבל שלא הקימו כאן דוכן להשתלת לב נוסף.. זה, היה נחטף!

אין מה לעשות. רק למחות דמעות קטנות, ולקפוץ ולפזז משמחה משתוללת (לויט די כללים פון צניעות פון קורס!) ולנצור את הרגעים.

ואני, עוד אחת מאלפי העולות לרגל. עומדת שם, נמצאת בעולם אחר. אבל בכל זאת, זה פשוט בוער. בוער ומציף את כל כולי.. – יהודיה. אלוקים. עם ישראל!

אשרינו. פשוט. אשרינו שאנו יהודים! עם פשוט מתוק. מתוק. זה עם מתוק! עם של אמת, עם של אלוקים, עם של רצון בוער להביא משיח.

ולא נקרא לזה "אחדות". כי יהודים הם כבר מאוחדים בעצם נשמתם.

זו פשוט אמת – אמת של יהודים. תודה לך ה'. אשרינו. שאנו. יהודים.

זמן: יום שני אור לי"ח אייר, ליל ל"ג בעומר. 3:27.

מיקום: אוהל כתיבה לרבי, מתחם 5.

—–*שאנו חסידים*—–

"יהודים יקרים! אתם מוזמנים..–אם אני רואה אותך עכשיו, זה סימן שאת באמת צריכה לכתוב לרבי–לא, זה לא עולה כסף–יאללה כמה דקות שישנו לך את החיים–יצא לך לכתוב פעם–שמעת על הרבי מליובאוויטש?"

זה לעמוד בכניסה לאוהל בכפור של מירון, ולתפוס יהודיות כמו חב"דניקית טהורה. להזמין אותן להתקשר לאבא.

זה להכיר בשעתיים, הרבה אחיות לאש. אחיות שעד עתה לא ידעתי מקיומן. אחיות בנות שישים, ארבעים, עשרים, שבאו לכתוב לרבי מחב"ד, או לרבי מהשלטים בכבישים.

בעיניים מבולבלות ותוהות היא מסתכלת עלי. אישה בת חמישים. מעולם היא לא התקשרה לרבי, קרקפתא.. אני עושה חישוב מהיר ומגלה לה: 18,000 ימים. הרבי חיכה, יום יום. בוקר בוקר. שתכתבי לו. הוא לא ויתר עלייך, והוא לא התייאש ממך אף פעם. הוא האמין שזה עוד יקרה. והיום, זה קרה! היא שואלת אותי "מה לעשות??" ואני עונה לה, "תסתכלי לרבי בעיניים!!" מפגש של אבא ובת אבודה.

כן. ככה זה, אצל רשב"י. מתרגשים, שואבים, משתנים. אבל מהנקודה לא מרפים. ויש נקודה אחת.

זה לקבוע ארבע חברותות שונות, ולשכוח שבד"כ בלילה אנו יושנות.. זה להסביר שוב ושוב, "הרבי יושב בבית שלו, וחושב עלייך! את הבת שלו היחידה. תרצי או לא..", זה להתרגש מתשובה מדוייקת שיצא לאחת, ולבכות עם השניה על הגלות. זה לומר להן, ועל הדרך לעצמי, "הרבי זועק! מתחנן! קער א וועלט!! אפילו יהודי עם לב של אבן יכול. אז אנחנו?", זה לאהוב באמת, את הבפנוכו, של כולן.

גם את אלו המלחיצות, או המכחישות, האפיקורסיות, התמימות, גם את אלו שבאו כתרנגול בקרב – לויכוח השנה, את כולן.

פשוט להיות כמו רשב"י, של דורנו.

רבי, הבט ליהודיות המתוקות הללו בעיניים. אלינו, לבנותיך הקטנות. שלא עוצרות לרגע מהמלחמה. רעבעניו, כלתה נפשנו מציפיה. אנא, תתגלה!

בדמעות, חני בנימין.