אל תחושת הכאב והפחד ההישרדותי שמלווה את כולנו כבר עשרה ימים,

מתלווים פחדי משנה שהולכים ותופסים תאוצה, ככל שעוברים הימים.

בהתחלה היה קשה להודות, שמול תופת בלתי נתפסת קיימות גם מחשבות על תשלומים שצריכים לרדת מחשבון הבנק, תכניות ופרויקטים שנתקעו באמצע, בעיות בריאותיות שאינן מסכנות חיים אבל לחלוטין מקשות על התפקוד, בית שלא מצליח להימכר או שיפוץ שנתקע בשלב קריטי, כי כל הפועלים נעלמו או גויסו.

אלא, שהימים עוברים וענייני השגרה ובעיקר דאגות השגרה לא רק שלא עוזבות אותנו אלא מתחילות לדפוק בעוצמה הולכת וגדלה על דלתות המחשבה והלב שלנו.

מה יהיה?

זה בדיוק הזמן לרענן ולהציף את עקרונות מידת הביטחון, כפי שמביא אותן רבנו בחיי בשער הביטחון שבחובת הלבבות.

מי שאחראי באופן בלעדי ובמאת האחוזים על החיים שלנו ועל כל מה שקורה בהם, זה בורא עולם.

מה יהיה בהם, כמה יהיה בהם, מתי דברים יקרו ובאיזה אופן.

הכול כולל הכול.

פרנסה. בריאות. דיור. שלום בית. ילדים.

מאחר והקב"ה נתן לטבע את התפקיד לנהל את העולם הזה, הדברים מתרחשים בצורה טבעית.

אנחנו הולכים לעבודה – ויש לנו כסף.

אנחנו לוקחים תרופה – ומבריאים

באופן רגיל, ניתן לטעות ולחשוב כי הפעולות שלנו הן אלה שיוצרות ומחדשות דברים בעולם.

אלא, שמידת הביטחון מלמדת אותנו, שהתוצאות הן מאה אחוז באחריותו הבלעדית של הבורא. רק הוא בורא תוצאות.

הפעולות שלנו, רק מוציאות את התוצאות אל האור. הן מהוות תשתית כדי שהתוצאה תוכל להתקיים בעולם של טבע.

בחסידות קוראים לפעולות האלה שאנחנו עושים 'כלים'.

כלים שאוספים את האור האלוקי ומאפשרים לנו ליהנות ממנו.

הבורא לא זקוק לפעולות שלנו כדי שדברים יקרו. אבל הוא רוצה אותנו שותפים פעילים.

חשוב להבין כי יהודי מצווה להשתדל ולעשות, לא כי אם הוא לא יעשה לא יהיה לו, אלא כי הוא מצווה לקחת אחריות על חייו. כי קיימת מצווה לפעול ולעשות בעולם.

כך שכמו שהבורא ציווה עלינו לשמור שבת, לברך על האוכל, להתפלל, הוא ציווה עלינו להשתדל ולעשות.

לא כי בלי השתדלות לא יהיה לנו מה לאכול, או לא תהיה לנו בריאות, או בית לגור בו.

אבל מה קורה כשאנחנו לא יכולים לפעול?

את התשובה לכך נתן לנו כבר דוד המלך בספר תהילים

"השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך"

ישנן תקופות בחיים שאין לנו אפשרות לעשות פעולות, אין לנו יכולת ליצור כלים.

במקרה הזה, הקב"ה לוקח על עצמו גם את האחריות על יצירת הפעולות הטבעיות שיגרמו לדברים לקרות.

והוא יכלכלך – הוא יעשה עבורנו גם את ההשתדלות, גם את יצירת הכלים הטבעיים, כדי שמה שצריך להגיע אלינו – יגיע אלינו.

**

עכשיו זה זמן ביטחון.

הדבר המשמעותי ביותר שאנחנו יכולים לעשות עבור עצמנו, עבור היקרים לנו, עבור עם ישראל כולו.

זה להפסיק לדאוג.

לעשות ככל יכולתנו, כדי לסלק מחשבות של דאגה וחשש מפני העתיד, בכל תחום שהוא.

כי כשאנחנו דואגים, אנחנו מכריזים אנחנו האחראים

ורבנו בחיי, בתחילת שער הביטחון אומר בצורה שלא משתמעת לשתי פנים

*"ומי שבוטח בזולת ה', מסיר האלקים השגחתו מעליו ומניח אותו ביד מי שבטח עליו" (שער הביטחון, הקדמה)

אם אנחנו חפצים לראות ולהרגיש את הבורא באופן גלוי ללא הסתרה בחיים שלנו – אנחנו חייבים להפסיק לדאוג, לבטוח בו ולסמוך עליו שהוא יודע מה הוא עושה ושהוא עושה את הטוב ביותר עבורנו.

גם כשזה שונה ממה שחשבנו. גם כשזה שונה ממה שרצינו. גם אם זה קורה בדרך שממש לא מתאימה ללו"ז או להשקפת החיים שלנו.

**

למרות מה שנדמה לנו,

גם כשאנחנו הולכים לעבודה, יוצרים, פעילים – מי שמביא לנו את הפרנסה אלה לא הפעולות שלנו אלא הבורא.

גם כשאנחנו הולכים לרופא, לוקחים תרופות, מקבלים חוות דעת שנייה, מגיעים אל הרופא הטוב ביותר – מי שמביא לנו את הרפואה אלה לא הפעולות שלנו אלא הבורא.

גם כשאנחנו דוחפים, דואגים, מנצלים קשרים, משתמשים בכוחות ובכישורים שלנו – מי שמביא לנו את התוצאות זה לא הפעולות שלנו אלא הבורא.

ואם כך, למה שמשהו ישתנה עכשיו כשאנחנו לא יכולים לעשות את כל זה?

**

אנחנו נדרשים עכשיו לענווה וגמישות מחשבתית.

לשחרר כמה שיותר דפוסי חשיבה, בעיקר כאלה שקשורים למה אפשר שיקרה ואיך.

זה לא התפקיד שלנו לנסות ולהבין בהיגיון שלנו מה אפשרי שיקרה, והאם כרגע יש סיכוי למשהו או לא.

כי אם זה לא באחריות שלנו, אם במילא אלה לא אנחנו שגורמים לדברים לקרות.

אז וודאי שזה לא אמור להסתדר או לא עם ההיגיון האנושי שלנו.

כמה שנפנה יותר מקום לבורא. כמה שנסכים לזוז הצידה ולהפסיק לנסות ולנהל את העניינים

נאפשר לאור ה' להאיר ולזרוח במציאות החיים שלנו ולהביא לנו את התוצאות באופן המיטבי והאיכותי ביותר.