הרבי מסביר שהמושג "מתן תורה" צריך בעצמו להיות הוראה נצחית. אין זה רק חג שאותו אנו חוגגים, מדי שנה, לזכרון המאורע ההיסטורי, אלא חייבים אנו, בכל שנה, לחיות עם "מתן תורה" כמאורע המתרחש כאן ועתה.

מה מלמד אותנו מתן תורה? אחד המקומות הטובים ביותר לחפש בו את התשובה, הוא "פרקי אבות", כפי שחכמינו ז"ל קבעו שלימוד פרקים אלו הוא ההכנה הטובה ביותר לקבלת התורה, והורו ללמוד את ששת הפרקים הללו בשש השבתות שבין פסח לשבועות.

נעיין במשנה הראשונה של פרקי אבות, כי כל ראשון בסדרה יש לו תמיד חשיבות משל עצמו ולכן הוא הוצב במקום הראשון. מה אומרת המשנה הראשונה של פרקי אבות? "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע". הלקח הוא שמיד עם קבלתך את התורה, עליך למסור את דברה למישהו נוסף. משה לא אמר, "איזה בר-מזל אני, קיבלתי את התורה; עתה, אשב לי לבדי, ואלמד אותה". הדבר הראשון שמשה עשה, מיד לאחר שקיבל את התורה מה' – הוא מסר אותה לתלמידו יהושע. האהבה שהיתה בלבו של משה רבינו לאחיו היהודים חייבה אותו לשתף אותם בתורה שקיבל.

בפרקי אבות מוזכר רק שהוא מסר את התורה ליהושע, אך כל מי שלמד חומש יודע שהוא לימד אותה גם לאהרון ולבני אהרון, ואחר כך גם לשבעים הזקנים, וכן הלאה. הם מצדם אף הם לימדו אותה לאחרים. במלים אחרות, זה היה הרעיון מאחורי קבלת התורה. אנו מקבלים אותה כדי להקנותה לאחרים.

זהו הרעיון של החובה להיות פנסאי. לא לשמור שום דבר רק לעצמנו. יש לך תורה? נפלא! עכשיו לך ולמד אותה למישהו.

נקודה נוספת שמעלה הרבי היא, ששום דבר ממה שאנו לומדים אינו צריך להשאר תיאורטי, אלא צריך לבוא במעשה בפועל. לא כמו במקצועות-חול, שכאשר מישהו הולך לאוניברסיטה כדי ללמוד חשבון או בוטניקה, אין מצפים ממנו שיעשה שינוי בדרך חייו. הוא לומד פשוט על מנת להשיג ציון טוב בבחינה. בוטניקה אינה עושה את האדם יותר מוסרי, היא אינה עושה אותו טוב-לב, היא אינה עושה אותו בעל טוב לרעייתו, או שום דבר מעין זה. הלימוד פשוט מתמקם שם במוח. אך, כפי שהרבי אומר, אם התורה נשארת בבחינת עיסוק אינטלקטואלי, או רכישת עובדות, אין זו תורה אלא מקצוע לימוד בבית-ספר. התורה חייבת להשפיע על הדרך שבה את מרגישה, חושבת או מדברת – והחשוב ביותר, הדרך בה את עושה דברים בפועל.

בחג השבועות שזורים יחדיו שלושה אישים מאד ידועים. האחד, משה רבינו שנתן לנו את התורה בשבועות. השני, דוד המלך שנפטר בשבועות, והשלישי, הבעל שם-טוב שאף הוא נפטר בשבועות. כל אחד משלושה אישים אלה קשור עם חלק חשוב מאד בתורה. משה רבינו קשור עם התורה שבכתב, אלה חמשת חומשי התורה שכתב ולימד. דוד המלך, כפי שכולנו יודעים, מזוהה עם ספר התהילים. הבעל-שם-טוב נתן לנו את תורת החסידות המקופלת בספר התניא שנכתב על ידי האדמו"ר הזקן, שני דורות לאחר הבעל-שם-טוב.

הרבי הקודם, רבי יוסף יצחק שניאורסון, ייסד את המנהג של לימוד קטע מכל אחד מן הספרים הנ"ל, מדי יום. למי שאמון על דברי הרבי ברור ששמירת מנהג זה היא לתועלתנו המרבית, הן בגשמיות והן ברוחניות. כי הרבי ציין בהרבה הזדמנויות שאמירת החלק היומי של החומש, התהלים והתניא (חת"ת בראשי תיבות), היא צינור וכלי לשפע ברכות, גשמיות ורוחניות. במידה מסוימת, יש במנהג זה מעין קבלת התורה – להביא את התורה לתוך החיים היומיומיים שלנו.