פסח עוד שלושה ימים

ואני בבית עם שלושה ילדים

אחד בוכה, לשני צריך להחליף

השלישי מכות מחטיף

מוישי, הנה המוצץ

שרי, ציפורניים דחוף, איפה הקוצץ?

מזכירה שוב ושוב לעצמי שאבק זה לא חמץ

ולא צריך בית נוצץ

מי המציא את הרעיון לנקות עד אובדן חוש ריח?

למה לנקות כל אבק בשטח,

המיטה בלי מצעים

ביד אחת אני מקרצפת כלים

בשנייה – מייבשת דמעות

ובראש – מחשבת שעות

הסלון? באמצע ניקיון

בייביסיטר אין בנמצא, מה הפתרון?

אבל פסח עוד רגע כאן

ולמרות כל הבלגן

בין חביתה לשוקו שנשפך

הלב גם הוא נשטף

כי בית עם ילדים –לא יהיה מבריק

אבל ללא חמץ, חי, שמח, קצת דביק

וזה לגמרי מספיק!!

וכל השאר?

עם חיוך, נשימה עמוקה, וקצת הומור

נעבור גם את זה —

ונקבל את החג בשמחה ואור

לסיכום, פסח זה לא תחרות ניקיון.

וזה בהחלט תחרות הישרדות.

אולי הגיע הזמן, כשפוגשים חברה בהתוועדות י"א ניסן,

לא לשאול "מה כבר ניקית ואיפה את אוחזת?"

אלא – כמה הילדים רגועים,

אוכלים אוכל מזין וזוכים ליחס אמהי בימים האלו.

שנזכה להגיע לחג החרות מתוך חרות אמיתית, עד החרות הגדולה ביותר בגאולה!