'מיכל עזבה'. מספרת לי חברה שלי. הם עברו למעלה אדומים. חיפשו מוסדות טובים לילדים ויוקר המחיה הכביד עליהם.

'באמת?' אני מצטערת. חבל שלא ידעתי. הייתי נפרדת ממנה כראוי.

אני נודדת למיכל במחשבותיי. בעיני היא סוג של חידה אנושית.
מיכל היא רופאה. ולא סתם, במחלקה גריאטרית. היא בחרה את המקום הכי קשה ומסובך, לא מתגמל, לעבוד בו. בניגוד לכל הזוהר והעניין במחלקת היולדות, הכירורגיה, הילדים היא עובדת עם אנשים מבוגרים, זקנים וחולים. עבודה של מסירות נפש כפשוטו.

היא גם אמא, לחמישה ילדים. ככל שהיא יולדת ככה היא יותר רזה ונדמה כי סבלנותה היא אינסופית. כאשר ידיה דוחפות עגלה, שניים משתרכים מאחור ועוד שתיים תלויות על הזרוע היא נראית כדבוקה אנושית מהלכת. גם צווחותיהם של הילדים, הבכי, הנפילות וההצקות ההדדיות לא מוציאות אותה משלוותה. מעולם, אבל מעולם לא שמעתי אותה מרימה קול. אולי רק כדי לקרוא לילדים לבוא הביתה.
היא משקיעה בהם שעות רבות ומבלה איתם בגינה ובמשחקים משותפים.

מיכל ובעלה הם אנשי חסד. בשקט ובצניעות הם ממלאים את רכבם מוצרים ויוצאים לחלק לנזקקים. מסייעים למי שידו אינה משגת, מסיעים יתומים למוסדות לימוד כשאמם לא יכולה. מארגנים סיוע ליולדת ולנזקק.

מיכל היא שכנה למופת. מארחת בסעודות שבת את כל מי שאין לו. גם לתקופות ממושכות. מצ'פרת את חברותיה השכנות היולדות בפינוקים קטנים. ילדיה המתוקים דופקים בדלת מידי יום:' אמא שלחה לך משהו' ומניחים כדורי שוקולד על השולחן. משהו מתוק וקטן.מתנה של תשומת לב.

מיכל היא אחת הנשים הנעימות שפגשתי. היא מדברת בשקט, כשעיני הזכוכית התכולות שלה מחייכות אליך. היא פשוטה בלבושה ואורחותיה, ומסבירת פנים לכל אדם.
ואני שואלת: איך היא עושה את זה? איך היא מספיקה? איך היא סבלנית? איך היא כזאת רזה? איך היא עושה את זה?

מיכל היא סוג של מודל אנושי בעיני. אני אוהבת אותה באמת.
אבל מעבר להערצה השקטה שאני רוחשת לה, מיכל לימדה אותי שיעור חשוב נוסף. להסתכל ולראות את המידות הטובות לא רק בזולת, אלא גם בעצמי. כי אם היא יכולה-אז גם אני.