"את באה להרמת כוסית?" שואלת אותי חברתי למשרד. המממ.. אני עונה, בקושי מרימה את עיני מהמחשב. הזמן קצר והמלאכה מרובה. הפועלים אינם עצלים אבל בעל הבית דוחק ודוחק.. יש קמפיין להרים, יש אייטמים להעביר ולסגור, הכל רותח ברגעים אלו ממש. לגשת לחדר ישיבות הערוך במיטב המטעמים שלא אוכל לטעום כנראה, ולהחליף סמול טוק עם חבריי לעבודה נראה לי כמו בזבוז של זמן. בכל זאת אני קמה ומצטרפת אליה ולו רק כדי להזכיר לעצמי שיש עולם בחוץ. מי יודע מה תהיה השליחות שלי שם?

חשובי הארגון נושאים דברים, אבל לא נראה לי שמישהו קלט את תוכנם. כולם מרוכזים במגשי הפירות והגבינות שעל השולחן ומתכננים איך וכמה להעמיס לצלחות אישיות ולברוח חזרה לחדרים עם השלל, נו, חיי משרד.

"בשביל זה באתי?" אני תוהה בליבי. "מה הרעיון? לעמוד סביב השולחן, לחטוף משהו ולחזור לעבודה? מה ה'בכן' פה? מה השליחות שלי? רבי, אם יש סיבה מסוימת ששלחת אותי לפה אז תגלה לי אותה מהר. תפעל שהקב"ה יעשה  "ויפתח השם את פי האתון"…"

 המעמד כמעט מסתיים. כולם מתכננים להתפזר  ואז, דקה לפני סיום, דוחקת בי מזכירת הקבלה, שלמעשה מנהלת את הארגון כולו ביד רמה מדלפק הכניסה: "נו! תגידי איזה משהו יפה. איזה דבר תורה נחמד ככה.. אני אוהבת לשמוע את הדברים שלך".

אני נושאת אליה עיניים תמהות, איך היא שמעה? אולי דיברתי בקול רם עם הרבי?

 אבל אין לי זמן לבזבז. "תראי, כולם אמרו דברים, גם המנכ"ל, נראה לי שכיסינו את המשבצת.."

"לא-לא!" היא פוסקת. אני רוצה שתגידי משהו לכבוד השנה החדשה. 'דבר העובד' נקרא לזה". ותוך כדי דיבור היא נגשת למנכל ומודיעה לו: עכשיו נעמה תגיד לנו משהו לכבוד השנה החדשה". הוא מופתע במקצת, אבל מסכים.

זהו, הכדור במגרש שלי. חסיד תמיד צריך להיות מוכן, וטוב שקראתי משהו ברפרוף טרם המעמד.. למקרה ש. כולם עוצרים רגע את הלעיסה ומתבוננים. כמה חיוכים נצפים. כבר מכירים את 'הרבנית' שתתן פה איזה ווארט. אך ההבדל הוא שדברי החסידות מחיים את הנפש. זה מדבר לכל אחד. מהמדען הנכבד ועד אחרון המוקדנים. דתיים ושאינם, קיבוצניקים, מתנחלים, עירוניים ובני המושבים. כולם מקשיבים בקשב רב לדברי הרבי, על יכולת הבחירה שלנו בחיים, על המטלה שלנו למלא אותם בתוכן ולא רק לראות אותם כרצף של דקות שעות ושנים על ציר הזמן, על הציווי 'ראה נתתי לפניך את הברכה והקללה..ובחרת בחיים'. הם מתחבטים איתי בשאלה איך אפשר לבחור בחיים? האם מישהו רוצה לבחור בהיפך החיים? שמא נפסיק לנשום מבחירה? ואז אנחנו מגיעים למסקנה המשותפת כי הבחירה בחיים משמעותה מילוי החיים בתוכן, בפנימיות. באמת. ואין אמת אלא תורה. זו האמת הנצחית.

מדהים אותי כל פעם מחדש, איך בבת אחת כל המסכים נופלים, כל המחיצות מתאיידות ופתאום, לא רואים גופים, רק נשמות. נשמות שכמהות וצמאות לדבר ה'. להדבקות בעצמות, לחזרה לשורש, למקור, למהות.

"והעיקר שנזכה לשנת גאולה אמיתית ושלימה תיכף ומיד ממש" אני מסיימת את הנאום הקצר ומופתעת מעצמי על הדברים שכרגע יצאו מפי. אפילו אני לא שיערתי את האפקט. ניצוץ חי נראה בעיניהם של המאזינים. תודה רבה, מאוד מעניין! חלקם מפטירים ונעלמים מהר לכוכי העבודה שלהם. גם אני ממהרת חזרה לשולחני. "תוכלי בבקשה לשלוח לי בכתב את הדברים שאמרת כרגע?" עוצר בפתח חדרי אחד המנהלים הבכירים בארגון. "אני מאוד אוהב את זה . זה רלוונטי, הוזמנתי לנאום בכנס-ארצי חינוכי, ואני רוצה לפתוח בדברים האלו".

בוודאי! אני מתפעמת. עוד לפני שתחזור למחשב, זה כבר יהיה אצלך"

וואו. אני אומרת בלב. כל מה שצריך זה להיות שליח. וכשיש רבי, אז כל אחד יכול להיות שליח. בכל מקום.

שנה טובה ומתוקה שנת גאולה ומשיח תיכף ומיד ממש!