זה היה לפני שנה, קצת יותר. יום שישי בהיר, הבחור מבואס.

מה קרה? אני שואלת. אני רוצה לנסוע לרבי, הוא עונה ללא כחל וסרק. אבל כבר דיברנו על זה. אני משיבה. אי אפשר. אין לנו תקציב לזה. יש לי עומס גדול בעבודה, וגם אצלך אין מצב שיאשרו נסיעה, תקופת בחירות עכשיו, זוכר? וזה אחרי ההנחה שאם בכלל אני אאפשר.

נכון. הוא עונה בפרצוף מבואס עוד יותר. את צודקת.

משהו בתוכי מרחם עליו, למרות שאני יודעת כי כל הסיבות שבעולם מצביעות על כך שאני צודקת. אל תדאג, אני מעודדת אותו. אתה תהיה שליח הרבי פה, זוכר שאתה מתוועד עם ציבור הנשים לרגל ר"ח כסליו? זה יהיה ערב גדול. מושקע. זה לא פחות חשוב.

נכון, הוא שוב עונה, ופרצופו הולך ומתכרכם.

טוב, אין מה לעשות, אני אומרת בלב. נעביר נושא ודי.

ערב שבת, העננה עדיין שם, אך מתאמצים להכניס אווירה חגיגית ושמחה ולשים בצד מה שמעיק.

שבת בבוקר, הבחור קם בפרצוף זורח ומאושר. צעדיו קלילים וכולו אומר שמחה לא מוסברת. מה קרה? אני חוקרת שוב.

לא יודע מה להגיד לך, ואיך להסביר את זה, הוא עונה אבל אני נוסע לרבי! הוא עונה בביטחון מוחלט

הכיצד? אני תוהה, לא השתנה הרבה מאז אתמול.

תשמעי, היה לי חלום מוזר. חלמתי שאני נמצא שם בבית חיינו ומתוועד עד בלי די. קמתי בבוקר עם טעם של 'לחיים' בפה ואני אומר לך, זה לא סתם!

עכשיו אני קצת מתעצבנת. מה זה 'קמתי עם טעם של לחיים בפה?' אולי לא צחצחת שיניים? ובכלל, לא הבנת מה שדיברנו אתמול? מספיק לדוש בזה. אני חותמת את הדיון אך נדמה שדברי מתפזרים בחלל הריק וכלל לא מגיעים אליו. הבעת האופוריה לא משה מפרצופו והוא מחייך אלי חיוך אווילי שרק חסידים שעשו הרבה 'לחיים' מחייכים והולך להתפלל בצעדי ריקוד מרחפים.

הזוי לגמרי, אני חושבת בקול רם, 'חלם שהוא עושה לחיים'.  אבל משהו בתוכי כבר יודע- הוא ייסע אל הרבי.

אבל איך???

מוצאי שבת. הבדלה.

החסיד מתיישב לעבוד, מדליק מחשב, פותח את המייל ומזעיק אותי מייד: בואי בואי בואי דחוף!! תראי!!

מה? מה קרה? אני רצה. אולי הודיעו שזכינו בלוטו?

יותר טוב! הוא שואג. תקראי.

אני מתיישבת, מייל ממענדי כלשהו.

עיני רצות על השורות:

ב"ה

יחי המלך!

מתי הנכבד שלום רב. אני מתנצל על ההתראה הקצרה מאוד, אבל אנחנו מחפשים נואם לכינוס השלוחים שיערך בשבוע הקרוב והחלטנו שאתה תתאים לכך מאוד. אי לכך אנו מעוניינים שתאשר הגעתך והשתתפותך בכינוס, ותגיע לכאן בהקדם האפשרי. הוצאות הנסיעה והשהיה עלינו. מצפה לתגובתך המיידית.

לסתי נשמטת בתדהמה. זה אמיתי! זה קורה! אבל איך?..

לוקח לי כחמש דקות להתאושש מההלם ועיני הנדהמות פוגשות את עינו הנוצצות מאושר. מי זה? אני שואלת. אין לי מושג!! הוא עונה, אבל הוא שליח של הרבי, את רואה?

אני רואה, אני עונה לו, אבל מה עם העבודה? בחיים לא יאשרו לך! זה בחירות.

נכון, הוא מרצין. אבל אם הרבי הזמין אותי, זה יקרה. הוא עונה שוב, בוודאות גמורה.

טוב תשמע, אני נכנעת. אם בעבודה יאשרו לך, אני לא אהיה זו שאחצוץ בינך לבין הרבי. אם הם מאשרים- אני מאשרת.

יעס! הוא קופץ מייד למלאכה. שולח מייל דחוף לעורך הקפדן והנוקשה ושוטח את בקשתו בכמה שורות קצרות. אין מצב שהוא יאשר לו, השכל אומר לי. הבנאדם לא נותן לזבוב לצאת מהמערכת בתקופת בחירות, אז לכתב פוליטי בכיר? לא יקרה.

אבל הלב שלי שוב מזכיר לי: הוא ייסע, ואת יודעת את זה.

למרת בבוקר הוא מתקשר אלי בזעקות שמחה: את לא מבינה איך הרבי פועל!! אישרו לי את הנסיעה! מה?? שוב אני נדהמת. איך? מי?

העורך הקבוע חולה, הוא מתרונן, ובמקומו מחליף אותו ראש הדסק. אני והוא ביחסים חמים. הוא יודע עד כמה אני אוהב את הרבי וכשאמרתי לו שאני חייב לנסוע לימים ספורים, הוא אמר שרק בגלל שזה אל הרבי- הוא מאשר.

מדובר בבחור תל אביבי, שאינו שומר תורה ומצוות וספק רב אם המילה 'רבי' עלתה על דל שפתיו קודם לכן, אני מהרהרת. פשוט לא יאומן.

אבל אני עדיין לא יכול לנסוע. הוא אומר. הכיצד? אני שואלת.

כי אם את לא שולחת אותי בלב שלם, אז אני לא יכול.

תגיד לי, אתה נורמלי??? הפעם תורי לשאוג. אתה חולם שאתה מתוועד, קם לי בבוקר עם טעם של 'לחיים' בפה, ניסים קורים בשרשרת ואתה מתחיל עכשיו להתפלסף לי? סע כבר! סע ותביא איתך דליים של שמחה ושל אורות! אני מדרבנת אותו. אני שומעת אנחה של אושר בצד השני. 'את חסידה אמיתית' הוא קובע. איפה.. אפילו לא קרוב. אבל באמת, רק מי שאין לו עיניים בראשו יכול שלא לראות את ההתרחשות הניסית פה, ואם הרבי קורא לו, מי אני שאעכב בעדו.

אבל דבר אחד אני לא מוותרת, אני מזכירה לו. אתה מתוועד עם הנשים כמו שקבענו ורק אחרי זה אתה טס.

תני רגע לבדוק הוא מנתק, וחוזר אלי כעבור דקה: תראי, זה גבולי לגמרי. זה משאיר לי פחות משעה להגיע לטרמינל, לכרטס ולעלות למטוס. אבל סיכום זה סיכום. נצטרך להיות מדוייקים אבל אני בא להתוועד. מצויין, אני חותמת. קדימה לדרך.

כבר בערב אורזים מהר מהר מזוודה. הוא מגלגל אותה איתו ברעש לבית חב"ד, אבל כשהוא שם, הוא שם. מתוועד ומדבר בהתלהבות ובמרץ ובסוף מודיע: כל מי שרוצה למסור לי פ"נ לרבי, אז זה הזמן כי מפה אני טס היישר לבית חיינו!

קריאת הפתעה פורצת מפי כולן ואפילו מפי. אני באמת עוד לא עיכלתי שהוא באמת נוסע. כולן מקוששות מהר פתקים ועטים ותוך דקות הוא חופן פ"נים, רץ למונית ונפרד ממני בנפנופים ובקריאות "יחי המלך"

את האוצרות שהוא הביא אתו מהנסיעה ההיא אני עד היום סופרת. חיות חסידית ואור חדש ועז.

מהסיפור הזה למדתי שני דברים:

1.      שאם הרבי קורה לך- את תבואי. זה לא משנה איך, מתי, בכסף של מי ולכמה זמן. זה כמו זימון מלכותי שמייחלים לו, מחכים ומצפים או שאפילו לא מודעים לקיומו ואי אפשר לדעת מתי הוא יבוא, אבל כשהוא יבוא, את כבר תדעי, וזה יקרה.

2.      לעולם לא לזלזל בחלום של חסיד שעושה 'לחיים'