בשגרה של לחץ הפסיכומטרי, אני יושבת ומתחלה לעלות זיכרונות.. לפתע אני מוצפת בתחושות, געגועים עזים!! געגוע לבית האמיתי שלי!!! געגוע למקום הזה שאני מרגישה הכי חופשי בו.. למקום שטוב לי.. שיש לי שקט נפשי.. רוגע!!

למקום שאני מרגישה כיף ללמוד! כן, למקום הזה!!!

מתגעגעת לריקוד יחי.. מתגעגעת ל'אומין'.. מתגעגעת להתוועדות פנימית כזו.. לאווירה של רצון להתקדם, לדחף המרחף באוויר להספיק כמה שיתר ולנצל! געגוע לניצול זמן.. געגעוע לתפילות!

השעה כבר מאוחרת מאוד.. ואני מרגישה חוסר איזון פנימי בתוכי. הכל היה בסדר עד עכשיו, הייתי שקועה בלימוד לפסיכומטרי המאיים והקרב ובא, כשמשהו פנימי גרם לי לפתוח סרטון משמחת בית השואבה. אני נתקפת בצמרמורת כדי מלהזכר בדבר הענק והקדוש הזה

והגעגוע עולה וצף שוב. כמיהה עצומה, התמונה שלא יוצאת לי מהראש – הכיסא האדום עומד בגאון, סביבו אלפי חסידים עם מבט עוצמתי בעיניים – כולם לעבר מטרה אחת – רבי תתגלה! השאגה שמרעידה את קורות הבית הקדוש בעולם..

הגעגוע הזה שלא מרפה. שגילה לי לתקופה את ה"אני" האמיתי שלי! מי היה מאמין שארוץ מידי בוקר צהרים וערב, לתפילה במניין 5 דק' לפני, כדי להספיק את היחי, והשביל.. שאשב בניחוחות ואפתח מאמר עמוק של הרבי.. נכון, לא תמיד הבנתי הכל. אבל ניסיתי, ורציתי. כן! הגעגועים ההזויים ביותר הם לטירוף של הכנסת אורחים. סיבוב דירות לפני כניסת השבת, מקלחת כבר בתוך החג, פתיחת דירות וניקוי חפוז ופתאומי של חדר האוכל. הכל למען האורחות. תלונות? אין, מנגבים את הזעה, חולמים על שעת שינה נוספת ורצים לעשות נחת למשיח!

אחח, איפה הימים האלו? אני והפסיכומטרי הזה.. גלות.

המחשבות רצות לי בראש ומאיימות להטריף אותי. אני רוצה לחזור לשם! רק לרגע קט, לכמה רגעים ליליים כאלו, שאני שם עם עצמי. ב770 מאוחר בלילה. רגעים של חשבון נפש אמיתי בלי התחמקויות ובלי שקרים. לרגעים שגם הנפש האלוקית וגם הנפש הבהמית נמצאות בתאום מלא – ואני יודעת בדיוק איך לבחור בטוב! לרגעים שאני מוכנה לעשות הכל בשביל שהגאולה כבר תהיה כאן בגילוי!

הדמעות זולגות ללא הפסקה, דמעות שלא ירדו הרבה זמן.. אני מוצאת את עצמי כותבת ממקום שהרבה זמן לא נתתי לו לדבר..

איך, איך אני ממשיכה כאן בארץ, בתוך השגרה המאיימת, בתוך הפסיכומטרי הזה, בתוך כל הגלות הזו??