כאשר פסגת ההצלחה אינה נחשבת – נשים ביהדות

הרקע המשפחתי שלי

הורי נמלטו מן המלחמה כדי שיוכלו לגדל את משפחתם מתוך חיי-חופש. הם הגיעו לאמריקה בדיוק כפי שכתוב בספרים – חסרי כל, כדי להתחיל בחיים חדשים. מכיוון שברחו מסביבה העויינת את היהדות, הם הקימו משפחה בת שישה ילדים – כולם מסורים להמשכיותה והפצתה של היהדות. גדלנו במשפחה חסידית חב"דית.

האדם שנישאתי לו הוא בן למשפחת מפולניה שברחה אף היא מן המלחמה, ואם כי הם לא היו מחסידי חב"ד, הפך בעלי לחסיד חב"ד אחר שליבו נטה לכך. כזוג צעיר, נפל בחלקנו להיבחר מתוך קבוצה של מאות איש, להיות בין שלוחיו של הרבי לעיר צפת. מאז ועד היום, אנו מתגוררים בישראל, מגדלים את ילדינו ומתאמצים לזכות ישראלים וכן אמריקאים הגרים בישראל, בלימוד היהדות ובקיום מצוות.

אני מבינה שזו בודאי הפעם הראשונה שנזדמן לכן לפגוש אשה חסידית "על אמת", ואני אקדם בברכה את שאלותיכן מכל סוג. אל תחששו לשאול, אינני בעלת דמיון פורה במיוחד, כך שאם לא אדע את התשובה, איאלץ להודות שאינני יודעת.

לפני 13 שנה עמדתי בדיוק על הבמה הזאת ודיברתי בדיוק על נושא זה – "נשים ביהדות", אלא שאז הופעתי עם עוד שתי נשים נשואות. לאחר שהמנחה הציגה את שתי הנשים כגב' פלונית וגב' אלמונית שיש להן כך וכך ילדים. הגיע תורי, ואני הוצגתי כנערה נחמה שוסטרמן, רווקה… כיום אני נשואה, ברוך השם, ויש לנו ילדים, ברוך השם.

אין מקום לייאוש גם אם "איחרת עם הרכבת". אחד העקרונות של תורת החסידות, הוא עקרון ההשגחה הפרטית. הבעל-שם-טוב מייסד תנועת החסידות, היה אומר שאפילו עלה-שלכת המתגלגל בחוצות, מושגח בהשגחה פרטית ונוגע להשלמת כוונת הבריאה. בלי ספק, אין זו סתם טעות, שבגללה אנשים רבים מתקשים להינשא ולהקים משפחה.

קודם לכל דבר, הייתי רוצה לדבר על מצות "פרו ורבו". למרות שהגישה ה"מקצועית" לנושא הבאת ילדים לעולם, היא, ובכן – לא להביא אותם לעולם, הרשו לי לומר לכן שכאשר נשים מתבגרות מעט, הן מתחילות לתפוס עד כמה טעו. אשה ישראלית אחת שהחליטה לא ללדת ילדים (היא היתה יותר מדי עסוקה) סיפרה לי שעכשיו אינה יכולה לשאת את הדממה. לינדה, אשה אמריקאית שפגשתי פעם, אמרה לי שהיא מקנאה בי על שיש לי את כל מה שהיא זקוקה לו כל-כך – משפחה גדולה ומאושרת. אשה אמריקאית אחרת, חוה-רחל, אמרה לי שבכל פעם שהיא מבקרת בביתנו המלא-חיים בגלל הילדים, היא מרגישה כאילו היא נכנסת אל תוך גן פורח.

באיזה עולם שקרי ומטופש אנו חיים! אנו מכנים מישהו – "מצליח". אם הוא רכש לעצמו כמות נכבדה של כסף. האם זו הצלחה? האם הצלחה היא, כאשר ילדייך מתנכרים; כאשר נישואייך עולים על שרטון; כאשר את חיה על כדורי הרגעה וסובלת מלחץ מתמיד ומדאגה בתוך התחרות הפרועה השוררת בעולם של היום; כשאת עסוקה מכדי להקדיש זמן למשפחה ולילדים או להשם יתברך? מה, אם כן, היא הצלחה? אכן, קשה לשחק במשחק שאינך מכירה את כלליו. הצלחה פירושה – לדעת מי את, מה מוטל עלייך לעשות, ואז לקום ולעשות זאת!

ישנו סיפור, מעין משל, שאני אוהבת לחזור ולספר אותו:

דן מזרחי קיבל סוף סוף את רישיון-הנהיגה באוטובוס, לשם העסקתו בחברת האוטובוסים של "אגד". הוא התמלא שמחה ובקושי יכול לחכות עד שהסדרן ישבץ אותו במסלול שבו יצטרך לנסוע. אך שמחתו הושבתה, משגילה שנתנו לו קו פרוורי שקט, שהיו בו מעט מאוד נוסעים.

יומו הראשון של דן עבר ללא אירועים והוא התאכזב מרה. אל האוטובוס עלו מעט מדי אנשים, והקו שלו היה שקט מדי. הוא תמיד צייר בדמיונו כיצד ינהג אוטובוס מלא אנשים שבו יצטרך לצוות על הנוסעים: "היי אתה! תן את המקום שלך לאשה הזקנה הזאת". "לא לירוק קליפות גרעינים באוטובוס! "התקדמו פנימה!" והנה כאן הוא נוהג בקו שקט עם כמה זקנים שעולים ויורדים בשקט. לא, כאן הוא אינו יכול להראות מה הוא מסוגל לעשות! ולא די בזה, גם שכר הנסיעה שנאסף, הגיע לסכום עלוב.

למחרת, כאשר חצה עם האוטובוס את הכביש הראשי, ראה אוטובוס אחר הנוסע לאורכו של הכביש הזה. האוטובוס ההוא היה מלא מפה לפה! במוחו של דן הבריק רעיון. "מחר אשנה את המסלול שלי, אף אחד לא יידע, פשוט אסע בעקבות האוטובוס ההוא, וגם אני ארוויח הרבה כסף עבור החברה!"

דן היה איש-מעשה, למחרת התחיל את נסיעתו בקו החדש שלו, לאורך הכביש הראשי. הוא פשוט החליף את לוחית המספר שבצד הקדמי ובצד האחורי של האוטובוס ויצא לדרך. אח! זה היה בדיוק מה שהתאים ליכולת הטמונה בו, היו לו הרבה נוסעים, והוא היה יכול להתבדח ולצחוק עם הצעירים שבהם.

בסוף היום נכנס דן, מתרברב בניצחונו, למשרדו של הסדרן, הטיל על השולחן את רווחי היום ולא הוסיף מילה. למחרת בבוקר כאשר הגיע אל התחנה המרכזית להתחיל את עבודת יומו, חיכה לו פתק: בוא מיד אל משרד המנהל! כשעמד לפני המנהל, שאל אותו הלה. "דן, אנחנו מפעילים את הקו שלך מזה עשרים שנה, ואף פעם לא הגענו – אפילו בקירוב – לסכום הכסף שעשית אתמול. מה קרה?"

דן נאלץ לגלות את סודו. אך הוא לגמרי לא היה מוכן לתגובה שקיבל מן המנהל. "דן! מי עושה את ההחלטות בחברה הזאת? האם אתה נהג או מנהל? האם זה תפקידך לדאוג ולהחליט כמה צריכה החברה להרוויח? הדאגה הזאת היא באחריותה של וועדה מיוחדת של פקידי התחבורה. התפקיד שלך הוא רק למלא אחר ההוראות שאתה מקבל מהם. אם אתה מוצא את תפקידך משעמם מצא לך תפקיד אחר! נהג איננו בוחר לעצמו מסלול רק כדי להתבדר. מלבד זאת, מי שעושה משהו מבלי לשאול עצת מומחה, מציג חוסר אחריות גמור! ההצלחה, דן, אינה נמדדת בסכום הכסף שתכניס. הצלחה של נהג אגד, והצלחה בחיים בכלל, נמדדת לפי הנאמנות שבה אנו עושים את עבודתנו, אפילו אם אין אנו רואים בכך הצלחה נפלאה. זכור זאת היטב!"

כיום, תעשיית טיפוח עור-הפנים והרופאים המבצעים ניתוחים פלסטיים, מרוויחים מיליונים, במאמציהם לשוות לאנשים מראה צעיר ולהסתיר פגמים. לא שהתורה מתנגדת לקוסמטיקה – אלא הענין הוא שבחברה האנושית כיום, מנסים אנשים לשחק משחק שאיננו טבעי להם. מספר האנשים הנזקקים לטיפולים שונים, בגוף ובנפש, היא הוכחה לכך שאדם מסוגל לשאת רק מנה מסוימת של משחק זה מבלי שיתמוטט.

הפרק הראשון בתורה מספר על אדם וחוה ותפקידיהם, באופן מפורש, בנוגע למימוש המפורט של תפקידיהם אנו מוצאים הרבה מאוד גמישות. מי יחשב את המאזן התקציבי של הבית, מי יוציא את האשפה, או מי יעשה החלטות חשובות – כל אלה אינם מוגדרים שם. בכל זאת, מה שחשוב ביותר הוא, שהגבר יודע שהוא גבר והאשה יודעת שהיא אשה, וכל אחד מהם יודע שהוא אינו יכול להגשים את התכלית שלשמה נברא, ללא השני.

מכיוון שאני כבר חיה בעולם למעלה משלושים שנה, לא תהיה זו פזיזות מצידי לומר בביטחון שחיי-תורה הם מרשם לחיי אושר. אכן, עדיין ישנם מתחים, לחצים ובעיות, אך הם בתחום הנורמאליות, ויש לנו יכולת להתגבר עליהם.

במושגי העולם הרחב, ללדת תינוק הרי זה מאורע שיש בו משום חידוש – זו פעולה נועזת, אולי אפילו פזיזה. בחברה שאני גדלתי בה, זה פשוט השלב הטבעי הבא אחרי הנישואים. והקשיים והבעיות הנלווים ללידת ילדים נלקחים בחשבון זמן רב מראש ומתכוננים אליהם.

הריון ולידה, אלה הדברים שלשמם נברא גופה של האשה. הם הרבה יותר טבעיים מאשר אמצעי מניעה, ובודאי יותר בריאים ויותר טבעיים מאשר הפלות. הרבה בעיות שהשתרשו עמוק בדורנו, נגרמו על ידי אנשים המתערבים במכניזם העדין של מחזורי-החיים הטבעיים. ישנם בני גיל-העשרה שמן הראוי היה שיהיו כבר למבוגרים, וישנם מבוגרים, שבגילם היו צריכים כבר להשיא את ילדיהם, ואילו הם עדיין תוהים אם כדאי להם להתחתן בעצמם. וישנם אנשים מתוסכלים בגלל שתפקיד הסבא או הסבתא חמק מהם.

התורה חושבת על כל השלבים והגילים של האדם. אותה אשה שבגיל 32 עסוקה כל כולה בשאיפותיה האישיות ובקריירה שלה, עד שאין לה זמן לדברים בלתי-נחשבים כמו בעל ותינוקות – הייתי רוצה לראותה בגיל 62. הרבי שליט"א הסביר פעם שהפסוק "הוקר רגלך מבית רעך" (משלי כה, יז) מתכוון גם להורים המבקרים אצל ילדיהם הנשואים. אל להם, להורים, להיות שם אורחים קבועים. לא חשוב כמה גדולה הקרבה ביניהם – עצת הפסוק מספר משלי תקפה תמיד במידה מסוימת.

בנים אינם ששים לביקורים תכופים של הוריהם כי יש להם עניינים משלהם. ובכן: אותם הורים שהגבילו את מספר ילדיהם, יחושו בודדים ומתוסכלים באין מי שיוכלו לבקרו ולשוחח עימו דיים. לעומת זאת, אצל הורים למשפחה ברוכת ילדים אין כל בעיה. הם תמיד יכולים לחלוק את ביקוריהם בין כל ילדיהם.

אחד מפרקי התהלים שאנו קוראים לעיתים קרובות – "שיר המעלות", פרק קכ"ו – מציין שכאשר ישיב ה' את שיבת ציון, עם בוא המשיח, נבחין שעד עתה "היינו כחולמים". פתאום נבין איזה שוטים היינו ואיזה חיים רדומים ומשעממים ניהלנו, עד שהאמנו שדמיון הוא מציאות. האמנו לסרטים ולטלביזיה וחשבנו שמה שהם מוכרים לנו הוא עובדות!

המשיח עומד בפתח – התעוררנה עכשיו וכתובנה מחדש את סיפור חייכן, עדיין לא מאוחר!

"הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" אומרים חכמינו ז"ל. יש לך שליטה מעטה מאוד, אם בכלל, על איך שאת נראית, על מנת-המשכל שלך, על בחירת בני משפחתך, על מזגך וכד'. אך יש בידך לשנות את השקפתך, את הרגלייך, את מטרותייך. החיים הם שלך וההחלטה בידייך. זו אכן עבודה כבירה, אך אין הקב"ה בא בטרוניה עם בריותיו. אדרבה, יש לנו סיוע מלמעלה. אחת הסיבות שבגללן נצטווינו להדליק נרות שבת, היא כדי שאדם לא ייתקל בחושך, במכשול כלשהו. חז"ל מסבירים שהדבר טוב ל"שלום-בית" והם מוסיפים ומבטיחים ש"בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו".

ובזה, אאחל לכולכן חשיבה בהירה, והצלחה בהחלפת ה"הילוכים".