בכוחות לא לנו, בלי לדעת בדיוק לאן, קיבלנו החלטה לצאת לשליחות. החלטה בעייתית משהו לאור העובדה שהיינו נשואים פחות משנה ולא מבוססים נפשית והלכתית (אני לפחות) באופן המתאים להנהיג בית חב"ד. אך מסובב הסיבות סובב את הדברים כך שמצאתי את עצמי בחודש רביעי להריון, טסה בשיירה אין סופית של טיסות לעבר היעד העלום "רורה–נבאקה".

הכל התחיל בתשרי אצל הרבי, בעלי פגש אחד מבני משפחת קרומבי שנמצא בשליחות והוא הלהיב את שנינו על הנושא. מאחר ואני חובבת טיסות מושבעת ובעלי רק מחפש אתגרים חדשים (כמו להתחתן איתי למשל), נראה לנו טבעי לחלוטין לקבל על עצמינו לפתוח בית חב"ד קטן וצנוע אי שם בג'ונגל הבוליביאני ולערוך שם את ליל הסדר. העובדה שמעולם לא ערכתי סדר חבד"י ושאין לנו ידע או כסף לא הרתיעה אותנו ויצאנו לדרך.

כמובן שהתחלנו בביקור קצר אצל הרבי. הגענו אחרי טיסה ארוכה ל–JFK ומה הופתענו לגלות שירות חדש של חברת התעופה… הם דאגו שלא יהיה לנו קשה מדי אחרי כל הדרך הארוכה וחסכו לנו את סחיבת המזוודות. המטען נשאר בפאריז ואנחנו בילינו שעות ארוכות בנסיון לאתרו ולשכנע את האחראים לחבר ביננו בשנית, אך ללא הועיל.

כך, נטולי כוחות וציוד, הגענו בחצות הלילה ל–770. בעלי הלך להתפלל ואני קרסתי על ספסל בעזרת הנשים ותמהתי איך נסתדר עם שתי חולצות ומברשת שיניים במשך החודש הקרוב.

לא ארך הזמן ובעלי קרא לי לבוא אחריו, הלכנו עם בחור שהוביל אותנו בחשכת הליל לעבר ביתו של הרב עמוס כהן. הוא וזוגתו שתחי' עמדו להם במטבח ועסקו בהכנות קדחתניות לפסח. הם לא הופתעו בכלל כששני אורחים הופיעו בפתח דלתם באמצע הלילה וכבקיאים ורגילים בדבר, פינו ילדה או שתיים מחדר הילדים, הכינו לי מיטה, דאגו לכל מחסורינו והבטיחו שהכל יהיה בסדר.

הייתי עייפה מדי מכדי להבין את גודל הכנסת האורחים, אבל כאשר למחרת הם גם נתנו לנו את הטלפון שלהם כדי לדאוג לכל הסידורים מול חברת התעופה התחלנו להבין את גודל הנתינה.

עברו עלינו יומיים קצת מתישים בנסיון להחזיר אלינו את רכושינו, פספסנו את טיסת ההמשך למיאמי והתקרבנו לשבת בקצב מהיר מדי ולא ידענו אם נגיע בזמן להכין את המקום לחג.

בסופו של דבר המזוודות הגיעו, קיבלנו את ברכתינו מהרבי והמשכנו מארה"ב לדרום אמריקה ונחתנו בלה–פז. לקחנו נשימה עמוקה, ואז עוד אחת ועוד כמה, ולא הרגשנו אוויר נכנס בכמות הרצויה. הגובה המדהים של העיר — כ–4000 מטר מעל פני הים — משאיר אותך ללא נשימה, כפשוטו.

בזמן ששהינו בשדה התעופה הקטן והאיטי של לה–פז הספקנו לחוות את תושבי המקום על מגוון ההיצע הלא מחמיא שיש לעיר של עולם שלישי להציע לתייר המזדמן. הפקידה הייתה נחושה בדעתה לא להבין מילה באנגלית ולהערים את כל הקשיים על הנסיון שלנו להזמין כרטיס לרורה–נבאקה ליום ראשון; מנקה החלונות של הדלת האוטומטית ניסה נואשות "לתפוס" את הדלת לכמה שניות כל פעם שהיא נסגרה כדי שיוכל לנקות אותה ובו בזמן הגנב המקומי של השדה סימן אותנו כעייפים מספיק כדי שלא נשים לב איך הוא מוציא לנו מתחת לאף את תיק המחשב שהכיל לא פחות מאשר את שני זוגות התפילין המהודרים של בעלי.

כל מאמצינו עלו בתוהו, הכרטיס לא הוזמן, התיק לא נמצא (והדלת? — נשארה מלוכלכת) וכך עייפים וקצת מיואשים הגענו לבית חב"ד לה–פז. מאחר והיה זה יום שישי, לא היה נראה שנספיק להגיע בזמן לכפר אליו פנינו מועדות ולכן נעזרנו ברב יותם קליין השליח דאז בעיר, והוא דאג להזמין אותנו לביתו למשך השבת.

נטולי אוויר, ירדנו לעיר והעברנו שבת מרגשת עם המארחים והמטיילים המקומיים. ההכנות לפסח כבר היו בעיצומן וכל מה שרצינו זה להתחיל בעצמינו את ההכנות שלנו.

ביום ראשון, הצלחנו סוף סוף להיכנס לטיסה והפנו אותנו לפינת ההמתנה שנראתה כמו לקוחה מסרט ישן בשחור לבן. חיכינו. וחיכינו. ואז העבירו אותנו לשדה אחר. ואז בוטלה הטיסה וחודשה שוב. החזירו אותנו לשדה הראשון (כשאני אומרת שדה, אני מתכוונת שדה, המטוסים חונים בכרי דשא בחוץ ורק קו אקראי שחוצה את ה'אחו' רומז על מסלול המראה).

בינתיים, מטוס קטן החנה את עצמו ממול לדלת השקופה. קצת חששתי שזה המטוס שלנו, הוא היה כל כך קטן, אך כאשר ראיתי שמגיעה משאית נרגעתי, 'בטח הוא מתצוגה או משהו כזה ועכשיו הולכים לגרור אותו למקומו הראוי' — חשבתי, המשאית עצרה ליד המטוס ובמקום לחבר אליו כבל גרירה כמתבקש, ירדו ממנה שני בוליביאנים איטיים ובלי להתרגש החלו לפרוק ממנה כסאות. את הכסאות הם העלו בשיא הטבעיות על המטוס ולחרדתי התחיל להתבהר לי שאלו הם הכסאות שאנו נשב עליהם במשך הטיסה, כן, ככה מגדילים קיבולת נוסעים בבוליביה.

עלינו. לא בקלות נפרדתי מהאדמה היציבה מתחתי. אולי בעברי הלא רחוק קפצתי וצללתי, אבל עכשיו, עם תינוק בדרך, לא הרגשתי הרפתקנית במיוחד.

ההמראה החלה, הצצה אחת בתא הטייס שיכנעה אותי שאין זמן יותר מתאים מעכשיו להתחבר לקב"ה ומהר עם איזו "תפילת הדרך" מכל הלב. התחלנו מגובה 4000 מ' ומיד צללנו מטה לעבר יערות הג'ונגל שנמצאים בתחתית בוליביה, כמה סימבולי.

הטיסה עברה עליי עם התמונה של הרבי מול העיניים בכרטיס של תפילת הדרך, בעיקר כדי שלא אראה מה קורה עם שני האינדיאנים שיושבים בתא הטייס. תוך כדי תימרונים בין כיסי אוויר, צללנו לתוך ענן של ברד שנשמע כמו קרב יריות אימתני בין שני צבאות המיירטים את המטוס שלנו, אך בסוף, ברוך השם, הגענו בשלום ונחתנו על כר דשא קטן ופסטורלי. התיקים הגיעו באופן מפתיע, התקדמנו לכיוון מונית מקומית והתחלנו את דרכינו לעבר הבית חב"ד שלנו. שעה וחצי על דרך חצץ קופצנית הביאה אותי לקצה גבול היכולת שלי ולתמיהה רצינית לגבי שפיות דעתי.

כיום בית חב"ד רורה–נבאקה הוא מקום מוגדר ונהדר המנוהל על ידי הרב שוקי גור ואשתו חני בצורה מסודרת, אולם כשהגענו לא היה כלום. רק שני בחורים. שני בחורים? מאיפה הם צצו? אני הייתי קצת מופתעת, חשבתי שהם יצטרפו אלינו ולא להיפך. הם לעומת זאת לא ידעו שאנו אמורים להגיע ולא ידעו איך להכיל את השינוי הקל בתוכניות.

היום אני מברכת על ההפתעה הזו, כי בלעדיהם היינו אבודים, גם ככה לא היה לנו מושג מאיפה להתחיל. שני הבחורים, הלא הם שוקי גור ושניאור רותם (היום שניהם בעלי משפחות ברוך השם ושליחים פעילים), כבר שכרו מקום, הקימו מטבח, הנהיגו נוהל שיעורים והפכו את כל הכפר לחברים שלהם, כראוי לשלוחי הרבי.

הם התיידדו עם המוכרים בשוק והתחברו לבעל הבית היהודי היחיד שגר בכפר — זאב ז"ל. זאב בודד, יהודי מבוגר שהקים מעין אכסניה שכזו על גדות הנהר וכל הישראלים באים אליו לקבל קצת הרגשה של בית. עכשיו הם קיבלו אותנו והבית הפך לקצת יותר יהודי מישראלי. היה שם בכפר איזה גוי, שר לשעבר שאימץ את הבחורים, הוא טען, ובצדק, שאיפה שיש יהודים יש ברכה לפרנסה ולכן הוא נתן מקרר וצייד את המטבח תרומה שאיפשרה התחלה של פעילות.

הבחורים לא בדיוק ידעו איך לאכול אותנו. מצד אחד מגיע אברך, נראה רציני, חב"דניק מבין עניין, ולידו מישהי שלא חובשת פאה. לא נראית סרוגית, מנהלת את המטבח למהדרין, אבל מדברת חופשי עימם כאילו הם חלק מהחברה, בישראלית עדכנית. המטיילים קראו לי ה'רבנית' בהתאם לנוהל בבית חב"ד ואני כל פעם הייתי מסתובבת לראות מאיפה הגיעה לפה רבנית.

היה מוזר וגם כיף, קשה וגם מבלבל. אבל הצלחנו לנהל את המטבח במשך השבוע. הבחורים היו אחראים על החלות, אני שלטתי בתחום הירקות והכנתי כל מה שאפשר להכין מקישואים ועגבניות ותפוחי אדמה. ארז היה אחראי על הבדיקות של הביצים, האורז הקמח וכל שאר סוגי המזון שהכילו בעלי חיים. את האורז היה הכי פשוט לברור, היו מפזרים כוס על השולחן, האורז היה נשאר במקום אחד וכל השאר היה הולך לצד השני…

מאחר ובית חב"ד היה ממוקם באולם הכניסה התחתי והיה פתוח לכיוון הנהר, היה אוויר נהדר ונוף משגע כל היום. אך מצד שני, חיי הלילה של כל החרקים האקזוטיים של הג'ונגל התארחו אצלנו. לא אכפת לי לצלול עם כרישים, אבל אם ג'וק מסתכל לכיווני אפילו ממרחק 4 אמות, אני נכנסת ללחץ.

לילה אחד חלף ליד ראשי בטיסה מין חרק מעופף בעל שריון אימתני שהחטיא אותי במילימטרים ספורים, כמה חברה הצליחו לכלוא אותו מתחת לארגז קטן, אך כאשר ראיתי בבירור שהארגז זז ממקום למקום על ידי דחיפות המפלצת הקטנה שמתחתיו נשברתי סופית. עליתי לחדר וסירבתי לרדת עד שתיפטר הבעיה. היא נפטרה בסוף, אך כל לילה הביא עימו אורחים חדשים. את הכילה שכחנו בארץ ישראל אך היא ממילא לא הייתה עוצרת את המטס המעופף שהיה שם.

במשך היום, המקום היה יותר ידידותי למשתמש. התפילה היתה זורמת לה בקצב איטי עם המטיילים או בלעדיהם. חבורות מטיילים היו יוצאות לתפוס אנקונדות בג'ונגלים ואנו היינו מחכים לקבוצות שחזרו מהסבב הקודם בלי אנקונדות אבל עם קלקול קיבה רציני.

זה מדהים, ארבעתינו היינו היחידים שלא חלו בשום רעה חולה. ראינו במוחש איך האוכל הכשר והשמירה על הגוף והנפש מגינה עלינו.

כך עבר השבוע, הגענו ביום שני ובמוצאי שבת כבר היה ליל הסדר. הודיעו לנו שאולי יהיה עוף לסדר, אך המצות והיין נתקעו במשאית ולא יגיעו!!! בנוסף היה עלינו להכשיר מטבח אבל קודם צריך להתוועד עם החבר'ה בי"א ניסן כאשר י"ב זה כבר יום חמישי ואני חייבת להתחיל בישולים. כך שמיד בתום ההתוועדות בעלי והבחורים הלכו לשרוף את המטבח ולהכשירו במשך כל הלילה.

למחרת החלו הבישולים, ביום שישי המקרר שבק חיים, בערב שבת הגיעו העופות ובמוצאי–שבת–קודש התקלקל המרק.

עוד על ליל הסדר הייחודי והראשון ברורה–נבאקה בגליון הבא אי"ה.