אוי המילים, כמה הן מזכירות לנו בדיוק את המצב לאשורו, עד לפרטי הפרטים; כמה הן יכולות להיות כואבות לפעמים; כמה אנחנו צריכות אותן, כדי לתאר לעצמנו מה עובר עלינו…

אני קוראת את המכתב היפה שכתבת, את הניסוחים והסיפורים, ושואלת את עצמי האם את בעצם לא מכירה אותי והתכוונת בכלל אלי?! אולי את לא בעצם חברה טובה, שמכירה אותי ורוצה לספר על מצבי כדי לעודדני?! ואם לא, אז איך הכל כאן כל-כך מדוייק?! איך את יודעת מה עבר עלי בשנים האחרונות?!

ואולי התשובה היא פשוטה הרבה יותר: זהו תרחיש מוכר. מוכר מידי. הוא מתרחש שוב ושוב, אצל רבות וטובות. כנראה שכך הוא טבע העולם – טבע החיים. הקלחת הזו ששוטפת אותנו, שסוחפת אותנו אל מחוזות רחוקים. מותירה מאחור עולם שלם כל כוונות טובות וטהורות…

הרי לכולנו היה ברור כיצד ייראה הבית החסידי העתידי שלנו, עם חיי השליחות התוססים, עם "הקווצ'ים" החסידיים, עם הרוח החסידית-עילאית שתהיה חדורה בכל פינה. אבל מה לעשות… החיים הובילו רבות מאיתנו למחוזות אחרים. הצורך בפרנסה, טרדות היום-יום, הדאגות, העייפות…

לחתן קוראים "נחות דרגא", לשון נחיתה וירידה לחיי עולם המעשה. מסתבר שממש כך הם פני הדברים גם אצלנו.

המצב השתנה – השליחות השתנתה

השאלה היא לא מה הם הנתונים הקיימים ומה הן נסיבות החיים. השאלה היא מה עושים כעת? איך מחלצים את עצמנו מהמצב הקיים ומתרוממים טפח מעל פני הקרקע…

אז את מספרת, חברתי היקרה והלא-מוכרת, שהצלחת להתרומם, לקום על הרגליים ולהבין את הירידה. הצלחת לחזור ללחלוחית החסידית ולטעת בעצמך שוב את אותה תחושה של בת הסמינר החדורה והמשולהבת ברוח שליחות-חסידית-קדושה. ומה הלאה? איך שומרים על הלהבה ששוב לא תכבה?

אחותי היקרה, אין ברירה, החיים דורשים את שלהם. איננו יכולות לדרוש מעצמנו כיום את אותו רף שהצבנו לעצמנו בימי התמימות העליזים של שנה ב' בסמינר… וסליחה על האמירה המקוממת, אבל כיום מסתבר שגם לא ממש כל מה שלמדנו בשיעורי 'הבית היהודי' תואם את מציאות החיים… לפחות לא אצל כולן.

אז מה כן ניתן לעשות? איך אפשר לשמר את האש? יתכן והפיתרון הוא קודם כל בהבנה שהחיים השתנו. שמה שהיה – כבר לא יהיה. ומכאן יש לנסות ליצור חיים חסידיים חדשים, של אישה נשואה ובעלת משפחה.

אין טעם להשוות את מצבנו הרוחני כיום למצבנו כבנות סמינר שחולמות רק על בית אוטופי – ומהשוואה זו הדרך קרובה להתרסק על הפער הכואב הזה. כי אם אני מצפה ממני לנהוג כיום כפי שנהגתי כנערה, הרי שאני דורשת מעצמי לחיות כיום כבחורה חסידית ולא כאישה-נשואה חסידית. אולי כאן מקור התסכול….

כן, אנחנו לא משלימות עם המצב! כן, אנחנו רוצות בתים חסידיים באופן המקסימאלי ביותר! אבל אנחנו מבינות גם שיש את אילוצי החיים. ולכן יש להתאים את ציפיותינו ודרישותינו למציאות החדשה. דרישות להיות היום הבחורה החסידית של פעם, אינן אלא עצות היצר, כדי להחליש אותנו – וכלשון אדמו"ר הזקן בתניא, להביא למצב ש"…יהיה בעיניו כרשע, ירע לבבו ויהיה עצב ולא יוכל לעבוד ה' בשמחה ובטוב לבב"!

כאישה נשואה מצאי לעצמך את נקודות האור בחייך ואת המקומות בהן את יכולה להתחזק. נכון, זה לא מה שהיה פעם, אבל יתכן ששיעור תורה אחד בשבוע, במצב כיום, יעניק לך זריקת עידוד וכוח משמעותיים הרבה יותר משבוע שלם של לימוד חסידות בעבר.

המשימה שלנו היא לא ליפול לעצבות ולא לחלום על התנתקות מעולם המעשה – אלא דווקא להכניס את הקדושה לתוך החיים שלנו כעת!