אחר מיטתו של הרב אשכנזי ע"ה

ישבתי בבית הרב בימי בשבעה. מולי הרבנית ובנותיה. הסיפורים, כמו הדמעות, נשפכים כמים. רוח אחרת שרתה שם. התעלות, קדושה. יצאתי משם מחוזקת ומרוממת ואפילו… הצלחתי לקבל על עצמי החלטה קשה, שעד היום לא הצלחתי.

סיפורים רבים חזרו אודות הבאת שלום בין איש לאשתו, שהצליח לחולל הרב בחוכמתו הרבה.

בהפטרות "שבעה דנחמתא", מופיע הפסוק: "וכל בניך לימודי השם ורב שלום בניך". דרשו ח"זל: "אמר רבי אלעזר, אמר רבי חנינא: 'תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר 'וכל בניך למודי השם ורב שלום בניך', אל תקרי בניך אלא בוניך". תלמידי חכמים נקראים בוניך, כי הם עוסקים בבנינו של עולם. הם בונים את העולם ומרבים בו שלום על ידי עסק התורה. הרב, הגדוש בתורה, הצליח בתבונתו, לפעול בשילוב המנצח של "מלמעלה למטה" – בתוקף של רב, יחד עם "מלמטה למעלה" – כך שהמקבל יבין וירצה לעשות את דבר הרב.

הכאב של הרב פתח לי את שערי הלב

חנה (שם בדוי) מספרת:

היינו זוג צעיר, בתחילת דרכו. היו זמנים טובים אבל היו גם קשיים. יום אחד, הגענו לפיצוץ. משלא יכולנו להתמודד, החלטנו: הולכים לרב. ישבנו אצל הרב. שפכתי את כל שעל ליבי, המריבות, החיכוכים, אי ההבנות, "הוא ככה וככה…"

הרב שתק. לא אמר דבר. תוך כדי להט דברי, כשאני בטוחה בצדקתי, הרמתי את עיני. לא האמנתי למה שאני רואה. כאב עצום ניבט מפניו של הרב. משהו שלא יכולתי לשאת. הרב הביט בנו, נשא את ידיו בתנועה מתחננת: "נו, בבקשה…" זהו. יותר מזה לא אמר דבר.

פתאום. מצאתי את עצמי מתעשתת. "מה את עושה?" גערתי בעצמי. "לאן את מובילה בדרך הזאת?" הבנתי את המשמעות ברגע אחד. אמרתי לרב מיד: "הרב, זה יהיה בסדר. אני מבטיחה!" ובאמת זה היה בסדר! יצאתי משם אחרת. לא עוד שקועה בקטנוניות. התרוממתי מהבוץ בו הייתי שקועה. מאז, בכל פעם שהתגלעו בינינו אי הסכמות והיו קשיים (כן, היו!), הצבתי למול עיני את תמונת פניו של הרב מלאות הכאב, כמו אומר לי: האם את יודעת מה המשמעות של שלום בין איש לאשתו? וזה הספיק לי. עד עצם היום הזה.

"יחי אדוננו" על המצבה

לפני מספר שנים, בעת שישבתי בעצמי אצל הרב, לגבי סוגיה העוסקת בשלום בין אדם לחברו, סיפר הרב סיפור מפעים. בכך ביקש להמחיש, שאם יש רצון טוב, אפשר להשכין שלום:

זוג חב"די, לא עלינו, שיכלו את ילדם הצעיר. כשהגיעו לדון בדבר הקמת המצבה, התעורר וויכוח עז וכואב בין האב לאם. האם, חדורת האמונה ברבי מלך המשיח, דורשת בכל תוקף כי על המצבה יופיע "יחי אדוננו". ואילו האב, מתנגד בכל תוקף. "לא יקום ולא יהיה".

והמצבה דוממת ומחכה. מה עושים? פונים לרב. הרב היפך בדברים ולבסוף, בחוכמתו הרבה, שאל את האמא: "האם תסכימי שיהיה כיתוב של "יחי אדוננו" על המצבה מלמטה, כך שלא יראו?" "אין לי כל בעיה", אמרה האם, "ובלבד ש"יחי אדוננו" יהיה במקום קבורתו של הילד". והאב? גם הוא הסכים. "העיקר שלא רואים…"

הפעם באנו רק להגיד תודה

סיפרה הרבנית אשכנזי:

לפני שנים רבות, הגיעו ללשכתו של הרב זוג צעיר. הלשכה היתה אז ממוקמת בחדר היוצא מסלון הבית והבאים היו ממתינים בסלון. (כיוון שכך, הבית התנהל מרבית היום במטבח…) בני הזוג הגיעו, כשהם במצב של סכסוך קשה. נכנסה האישה לשוחח עם הרב בלשכה והבעל ממתין בסלון. לאחר מכן נכנס הבעל ולבסוף נכנסו שניהם. בחסדי השם הצליח הרב לגשר ולפשר, אבל אז אמר להם: "בפעם הבאה, אל תחכו לפיצוץ. אם קורה משהו קטן, מיד תבואו אלי".

ואכן, כך עשו. מאז, הפכו לאורחי קבע בבית הרב והרבנית. נולד ילד ראשון, ילד שני, ועדין הם באים לרב מידי פעם כשתינוקם בידם. נכנסים מתוחים ויוצאים נינוחים ומחויכים. הילדות הקטנות בבית הרב, כבר היו מכריזות: "אמא, הדודים הגיעו…"

נולד הילד השלישי בשעה טובה. יום אחד נשמעו נקישות בדלת. הרבנית פותחת והם בפתח. בדיוק באותו זמן הרב לא היה בבית. הרבנית הצטערה ואמרה להם: "הרב יהיה רק בערב, תבואו בעוד כמה שעות". אך הם, ענו בחיוך: "הפעם באנו רק להודות…"

ומעידה הרבנית: זוג זה הקימו משפחה לתפארת!

האור ש(לא) כבה

מ', שימש כ'בן בית' אצל הרב והרבנית בשנה וחצי האחרונות, כיוון שעשה עבורם תיקונים ושיפוצים, ככל שנדרש. וכך הוא מספר:

תמיד הרב הושיט יד, גם כשלא ביקשתי. הגיש מנורה, פטיש, מסמר, מיוזמתו האישית, כאילו מדובר באיש פשוט, ולא במרא דאתרא. לילה לפני פטירת הרב, נקראתי לבוא ולתקן את מנורת הפלורוסנט בלשכתו של הרב. הרב שוחח איתי, וסיפר לי סיפורים מלאי הומור כדרכו. התבוננתי על המנורה המקולקלת ותמהתי: הרי מדובר במנורה חדשה ואיכותית, הכל נראה בה תקין, ומדוע שבקה חיים?

כשסיימתי את העבודה, הביא לי הרב צ'ק על העבודות שעשיתי לו לכ"ד טבת…

למחרת, כששמעתי מה ארע, הרגשתי, שהיה זה סימן. האור כבה…

ואולם, אור פעולותיו לא כבה. ואם נוסיף בזכות כך בשלום ואהבה בין איש לאשתו, בין אדם לחברו, הבה נקדיש זאת לעילוי נשמתו.