רוֹצָה להיות קרבן

גם בעידן של "הגשמה עצמית" ואגוצנטריות, דורשת התורה שנקריב את עצמנו. מה בין מערכות יחסים לעבודת ה' ומי הוא הבעל האידאלי?

"לא אכפת לו ממני בכלל", היא גועה בבכי תמרורים. "תסתכלי מה הוא הביא לי. עד שהוא כבר טורח להביא מתנה, זה מה שהוא מצא… ובכלל איפה פתק, איפה העטיפה, מה עם מילה יפה, מה עם סמיילי, חיוך מצויר…".

ככה ישבה שעה ארוכה ומיררה בבכי. "זהו. אני לא צריכה את המתנות שלו. רק על עצמו הוא חושב…". היא – כלה צעירה שנמצאת בשנת הנשואים הראשונה ואני – האוזן הקשבת. הכותל המערבי שלה. טוב. ברור שאין מה להאשים את השנה הראשונה, משום שזה יכול להתרחש גם אחרי עשרים שנות נישואין. וזה יכול לקרות אצל כל זוג, גם אלו שמילאו את ביתם בנתינה ואהבה.

במתנות שבין איש לאשתו ישנן ארבע דרגות:

• אין מעשה: יש את ההוא שכלל לא מביא מתנות ונוהג כחסר לב ללא שום מעשה שיוכיח את אהבתו.
• מעשה לא נכון: יש את זה (בעלה של המתייפחת) שבאמת טרח וקנה לה מתנה… הוא אף מזמין אותה לצאת לחצר כדי להתגאות במתנה שקנה, שם מחכה לה מכסחת דשא ירוקה וזוהרת…
• מעשה נכון בלי לב: השלישי מבין ויודע מה ישמח את זוגתו. הוא טורח ומשקיע בקניית טבעת יקרה, אך כאשר הוא נכנס הביתה, הוא מטיל את האריזה המפוארת על השולחן ופונה לעיסוקיו בלי לומר מילה או ברכה. בלי פתק, בלי תשומת לב.
• מעשה עם לב: הרביעי, האידיאלי, הוא זה שמביא את אותה מתנה שתשמח את אשתו עם מכתב ובו מילים מלב אל לב. הוא נותן לה את המתנה תוך שהוא מסתכל לה בעיניים ומודה לה על מה שהיא עבורו.

התורה דורשת מאיתנו אהבה בין איש לאשתו. התורה דורשת מאיתנו לתת עם הלב. התורה רוצה שנבחר להיות במדרגה הרביעית.

– – –

אותן מדרגות, אותם דפוסים במערכות יחסים קיימים גם בזוגיות שלנו עם הקב"ה. יש את ההוא שלא עושה מעשה, הוא כלל לא מתפלל ולא שומר תומ"צ רחמנא ליצלן. יש את אותו אחד שכבר עושה מעשים אך הם לא מתאימים לרצון ה'. יש את ההוא שכבר יודע את סדרי התפילות וקיום המצוות אך עושה זאת ללא כוונה, בלי לב. ויש את זה האחרון, החביב, שמפאר את המצוות, טורח בהן ומתכוון מכל לבו לבוראו.

בשבוע האחרון קיבלתי הזמנה מאחד מבתי חב"ד בארץ להגיע לשבות איתם בשבת ולהתוועד עם נשות הקהילה. לא אגיד שאהבתי את הרעיון, הרי מבחינתי הייתי מעדיפה "לפדות" את השבת הזו. כלומר, לשלם כסף תמורת האפשרות לשבת בביתי. תהיתי מה יחשוב בעלי על הדבר הזה, אבל דווקא הוא הסכים בחפץ לב, למרות ההקרבה שנדרשת ממנו לשם כך.

בעלי הבין שהשליחים באותה עיר אינם זקוקים ל"מכסחת דשא". הם לא צריכים את התרומה שלנו. הם צריכים את הנתינה שלנו, את הלב. את הכוונה.

– – –

השבוע מתחילים ללמוד את חומש ויקרא שמתחיל במגוון הקורבנות שהוקרבו על המזבח בבית המקדש. מעניין מה הגישה שלנו למילה "קרבן".

"קרבן" זו לא מלה ששומעים לעתים קרובות בימינו. למעשה, נראה שהיא יצאה מן האופנה. יש לה קונוטציה שלילית כמו ויתור על דבר שיקר לנו או כמו להפסיד בגדול בעניין כלשהו. אף אחד לא נדחק בתור כדי להפוך לשה שיוקרב על המזבח. זה פשוט מצלצל גרוע לאוזן המודרנית. בתקופה שלנו כולם עסוקים בחיפוש אחר "הגשמה עצמית". הדאגה לעצמי עומדת במקום הראשון. האדם המודרני לא מעוניין להפוך לקדוש מעונה למען שום דבר או אדם.

במצב של היום יש להעריץ כל אדם ששם את רווחתם ואושרם של אחרים לפני אושרו ורווחתו שלו. חוסר אנוכיות ונכונות להקרבה ראויים להערצה.

זהו הפסוק בו מתחיל ספר ויקרא. "אדם כי יקריב מכם". כדי שאדם יתקרב לבורא, עליו להשקיע "מכם" – מתוך הלב, בכוונה.

– – –

היו זמנים שבעלים ונשותיהם לא היו יוצאים למסעדה בכל מוצאי שבת. אבל הם עמדו זה לצדו של זה בכל מצב, גם בעתות משבר ומצוקה. למעשה, יכול להיות שהסיבה לכך שהמטפלים עושים עסקים טובים כל כך היא מפני שאנו כל כך עסוקים עם עצמנו ופשוט חושבים על עצמנו יותר מדי. אילו היינו מקדישים יותר זמן למחשבה על אחרים ויהא זה למשפחתנו או לקהילתנו, אזי אין ספק שחיינו היו בריאים יותר מבחינה רגשית.

בחסידות מוסבר שקורבן וחוסר אנוכיות הן תכונות אופי שיש לשאוף אליהן. אם רק נפסיק לעסוק בעצמנו בכפייתיות כזאת ונתחיל לחשוב על הדברים שבהם העולם הזה זקוק לנו. נוכל להגיע להגשמה העצמית האמיתית. השלמת שליחותנו בעולם הזה.

פרק מתוך הספר "פרשה באהבה"

הכותבת היא בעלת "הבחירה שלי", מנחת אירועים, מרצה ושדרנית רדיו

[email protected]