רבקי….
היה אדיר בשבת הזו. הייתי חייבת לשכתב.. ולפחות חלק זעיר במה שקיבלתי השבת הזו.

שבת הגדול, יד לילד המיוחד צפריה.
המוני ילדים עשרות משפחות שהמאחד העיקרי שלהם זה הזכות שזכו לגדל ילד מיוחד.

בהתחלה היה לי קשה להשתמש בביטוי "זכות". אבל השבת הזו שמה לי בהכרה, את הזכות של החיים. את הזכות הבלתי נלאת שיש להורים שמגדילים ילדים מיוחדים אלה.
נשלח להם מהשמיים כוחות אין סופיים. כוחות שלא ניתן לספור, שלא נגמרים לעולם. עקשנות של השקעה והתמדה. רצון רק להייטיב עם העולם. להפוך אותו למשהו אחר. לעשות אותו מלא בחמלה, סלחנות ואהבה.

הסתכלתי ובחנתי אחים של ילדים מיוחדים, משהו אחר יש בהם. הם עשויים מזן מיוחד. מזן הכי מבין ומקבל ומשתדל בעולם.
רואים את הקושי בעיניים שלהם. רואים אותו, ולפעמים זה מורגש. אבל את האהבה והדאגה לאחיהם, הם לא יוכלו להחליף בעד כלום. כי זה שלם. ואף אחד לא יקח מהם את העוצמה האדירה הזו.

התפעלתי בלי סוף השבת. ברגע שלא היה לי כוח, עשיתי לעצמי חישוב קל, את רק שבת אחת. והם חיים שלמים(!!!) חיים את המציאות הזו, יום יום שעה שעה. ואיך אלוקים? איך? מאיפה הכח???
וככה ילד אחרי ילד, משפחה אחר משפחה, עם כוחות של עוצמה והרבה אמונה, חיים את החיים. לא מוותרים. מתעקשים עד הסוף, עד המטרה שעומדת ולא נחה מול העיניים לשניה, פשוט להייטיב. לעשות טוב עם העולם.

לא סתם הרבי היה מחדד מזכיר לנו ומכניס בלי סוף- תוסיפו במצוות ומעשים טובים, וככה זה יזרזר את הגאולה.
אין משהו יותר יקר מהמעשים הטובים שנעשים עם הילדים האלו, כל רגע בחיים מחדש.

בהתוועדות ספונטנית שנוצרה בין לבין בהחלפת כוחות, הגיע אמא של אחד הילדים ובקשה לספר סיפור. וכך היא מספרת,
יש לה בן עם תיסמונת דאון. כשהיה צעיר בן 12, היתה לו מלווה צמודה לכיתה משלבת. ולפני תחילת שנה, המלווה עזבה את העבודה. לכן היתה צריכה למצוא מישהו אחר שילווה את בנה.
בדרך של השגחה פרטית, מצאה בחור,חבר של בנה הנוסף, שיהיה מלווה של בנה המיוחד.
לאחר זמן, עלתה לה בראש המחשבה שזו יותר מהשגחה פרטית רגילה. כי הרי בנה צריך להתכונן לקראת גיל הבר מצווה, ואותו בחור מלווה, בעצם לימד אותו איך להניח תפילין כמו שצריך, עם הברכות והכל.
ואכן, בהגיע הבר מצווה, ידע להניח תפילין בצורה מדהימה ומדיוקת במיוחד.
כעבור כמה חודשים, הגיע להתנדב אצל אותה משפחה, בחור יהודי שאינו שומר תורה ומצוות, לשמור על בנה. באחת הפעמים שאלה האמא את הבחור, אם הוא עשה כבר בר ומצווה, והאם הוא הניח תפילין.  הבחור ענה שלא, ושמעולם לא הניח תפילין.
מספרת האמא בהתרגשות, בא הילד שלה, המיוחד, לוקח את התפילין שלו, ומתחיל להניח לבחור בצורה מדוייקת להפליא את רצועות התפילין. שסיים להניח, החל לומר לו מילה במילה שיגיד אחריו- "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד."
היינו צמרמורות. מדובר בילד שבקושי מצליח לדבר ולהגות מילים מהפה. וכך, הולך מניח תפילין, מצליח להוציא ממנו את הנקודה הפנימית ולעורר אותה אצל אנשים אחרים.
ומוסיפה האם,
וכאן הסיפור לא הסתיים, אותו בחור התגייס לצבא לחטיבת הצנחנים. ולפני שלושה שבועות, בא לבקר אותם בבית. וסיפר שהחליט לקחת על עצמו החלטה טובה לפני שמתגייס לצבא, והיא בזכות הבן שלה- להניח תפילין כל יום ויהי מה!

היינו פעורות פה.
אלוקים, כמה עוד נעשה, כמה עוד נשאר עוד בגלות בזמן שילדך עושים הכל, אבל הכל, בשביל לעשות את העולם שלנו יותר טוב, יותר מתוקן לגאולה.

אלוקים לא מעמיד בניסיון שלא נוכל לעמוד בו.לפעמים מרגישים שניסיונות וקשיי הגלות גוברים עלינו, מצליחים להכות ולהטל בנו. אבל לא! הנה, בניך אלו לא נכנעים!!! מתעקשים עד הסוף. הסוף המוחלט. עד שנראה את הרבי מלך המשיח בראש. בגאולה השלמה, הניצחית שאז נראה את הנשמות הגבוהות האלה בגילוי.