מאז היווסדו, לעם ישראל היה מנהיג אנושי שמונה בצו אלוקי. כלומר, מיום שגילה אברהם אבינו את האמונה בא-ל אחד, הוא הפך למעשה, לאב המייסד של האמונה היהודית ולמנהיג הדור. אחריו הגיעו יצחק, יעקב, יוסף-אבות האומה, שהיו מנהיגים של אוסף פרטים שהלך והתרבה בקצב מהיר אבל אז חלה קפיצת מדרגה. אוסף המשפחות שהפך למעשה למקבץ שבטים התלכד והפך לעם בתהליך הידוע שנקרא- גאולת מצריים. להם צוות, בניגוד לכל רצונו, משה רבנו, מנהיג הדור. משה, מתנגד למינוי נחרצות ומנסה להתווכח עם התפקיד ההיסטורי שנגזר עליו (דיבידנדים לא היו עוד בעיסקה) ואומר לקב"ה: "שלח נא ביד תשלח", כלומר, עזובת'י, מה אתה רוצה ממני? תגלה את המשיח, תביא את אחרית הימים עכשיו ונסגור עניין. אבל לא. הקב"ה מחליט, שהנהגתו את העם תעבור דווקא דרך בנאדם, בשר ודם. אחד שזקוק לאכילה ושינה, עם שתי ידיים, שתי רגליים ובלי בייגלה על הראש וכנפיים.
זה יכול להיות מישהו שנראה אפילו "עמך", פשוט כזה- כמו דוד המלך שהיה רועה צאן או הנביא יונה, וזה יכול להיות אדם מכובד ומלומד כמו הרמב"ם, רש"י וכד'. אבל הוא צריך להיות אנושי, והוא חייב להיות "נשמה כללית". כלומר, לא מנהיג של שבט, זרם או דעה אחת אלא מנהיג שימתח זרועות רחבות כלפי כל עם ישראל, יגלה אחריות, יבין למצוקותיהם וייתן פתרונות וכן, גם יספוג את השטויות שלהם מעת לעת.
למנהיג כזה מן הסתם יהיה גרעין קשה של חסידים ומאמינים- כמו יהושע וכלב למשה, יואב בן צרויה ויהונתן בן שאול לדוד ועוד ועוד דוגמאות במהלך ההיסטוריה כולה.
למעשה, לא היה דור שלא היה לו "משה רבינו" של הדור, נשמה כללית או בקיצור- מנהיג, לעם ישראל.
היו דורות שבהם הוא היה מפורסם והיו דורות שבהם נחבא ופעל מאחורי הקלעים. לעיתים בא מארצות מזרח ולעיתים- מערב. לעיתים המשיך מאב לבן (אם היו ראויים שניהם) ולעיתים, ניתק הניצוץ משושלת כלשהי והגיע לאישיות אחרת שאינה קשורה בקשר משפחתי הדוק. (אך יש קווים סמויים שמקשרים ביניהם ועל כך בהמשך)

למעשה, קיומו של מנהיג כזה הוא קריטי לקיומו של עם ישראל בכללותו כי הוא למעשה מהווה את הצינור העיקרי- והיחיד, להשפעה אלוקית ולהנהגה רוחנית ראויה לדור כולו. שנאמר: "ויאמינו בה'-ובמשה עבדו". כלומר האמונה בה', מחייבת גם אמונה בשליחו משה. והאמונה במשה היא למעשה מתן אמון בו כשליחו היחיד של ה'. נכון- יש מתחרים, יש טוענים לכתר, יש רבנים ואדמו"רים חשובים מאוד. אבל משה רבינו שבדור, אין שניים. יש רק אחד. יחיד ומיוחד.

הפעם היחידה שבה עם ישראל ניסה "לשחק" בהגדרות הללו ולשנות את ההיררכיה שקבע ה' היתה במעמד הר סיני אז מבקשים עם ישראל שה' ידבר אליהם ישירות ללא תיווכו של משה. זה לא ממש השתלם להם. כבר בדיבר השני, פחד ובעתה נפלו עליהם ונשמותיהם פרחו מגופם ורצו להתאיין ולחזור למקורן האלוקי. מי שמתפלל ומחזיר את הנשמות לגופים הוא משה וכשזה קורה הם מתחננים אליו בפחד- "וַיֹּאמְרוּ, אֶל-מֹשֶׁה, דַּבֵּר-אַתָּה עִמָּנוּ, וְנִשְׁמָעָה; וְאַל-יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים, פֶּן-נָמוּת" (פרשת יתרו פרק כ', פס' ט"ו)

הסיבה היא פשוטה: עם ישראל, אינו "כלי" להכיל את האלוקות כפי שנגלתה אליו ויש צורך, בגורם שיתווך להם את הדברים מצד אחד, ויישאר נאמן לדברים כמות שהם- מצד שני. עד דרך המשל, כפי שאדם צמא אינו יכול לשתות מימי הכנרת ישירות, אבל הצינור שיוביל את המים אליו, בלחץ מים הגיוני, בסינון ובצמצום סביר של הכמות, ככה עם ישראל זקוק למנהיג שלא רק יוביל, אלא גם יתווך, בינו לבין הקב"ה, בכל דור.
בדורות האחרונים, קצת שכחנו את זה עקב גלויות, תפוצות ורעיונות כוזבים שהופצו ומופצים בתוך ומסביב עם ישראל, שמדמים גאולה ומתחזים להנהגה או למנהיג. לכן,קשה מאוד, בעיקר בדור הידע המהיר לקבל רעיון שבו, עם כל חוכמתינו ויכולותינו, הישגינו ומעמדנו, עדיין אנחנו זקוקים למנהיג כזה, למשה רבנו שבדור- שישא אותנו על כתפיו ויוציא אותנו מהגלות שאנו נתונים בה. יתכן שמעמדנו השתפר בעשרות השנים האחרונות, אך שיפור זה הוא יחסי ולא מוחלט ועד שלא תגיע הגאולה האמיתית והשלימה, אנחנו בדרך.
אז קשה, אך לא בלתי אפשרי! דווקא הדורות האחרונים שהראו תהליכים מואצים של התכנסות והתעוררות מראים כי קיומו של מנהיג כזה, מנהיג של אמת, נזקקים ודרושים יותר מאי פעם.

הבעיה היא, שקצת קשה לאתר מנהיג כזה. כבר הבנו שבקלפיות, לא נמצא אותו. נדמה כי גם בתקופות קדומות, המלך, הנביא או המנהיג הנבחר היה מוכרז בצו אלוקי ומיד נמשח להנהגה- ממש לא. גם דרך זו היתה רצופה ייסורים, מכשולים ומהמורות, נודניקים שערערו על סמכותו ואויבים מבית ומחוץ. (מי אמר דוד המלך?? ישעיהו? ירמיהו? הבעל שם טוב??????.)

ובכל זאת, היום זה קשה פי כמה. מי אמר שאנחנו זקוקים בכלל למנהיג כזה? איך יודעים שזה הוא באמת ולא איזה בלוף? ומה המטרה שלו, עם כל הדברים האלה?

על כך, בחלק ב'.