יום ל"ג בעומר, עוד רגע ועבר היום, כל היום רץ והתרוצץ הוא בין ילדים רכים כדי להכניס לפיהם פסוק נוסף של תורה, ולידיעה שישנו מצוי ראשון ממנו נמצאו על הנמצאים, הרי הוא הרבי.

מאז ומתמיד ידע הוא שזוהי שליחותו ובאם היה מדובר מבצע לולב, מצה, או כינוס ילדים רכים ברחובה של עיר – תמיד ידע שזהו רצון קדשו, ועליו להתמסר לזה ללא ליאות ובאותה מידה. המסירות נפש החסיד לכל פרט, היא זאת שתכריע את הכף בסופו של דבר.

הדרישה מאת כל חסיד להיות מסור לפרטים אינה באה לידי ביטוי רק בקיומם ובמילוי פקודות, חסיד במלוא מובן המילה בא לידי ביטוי בצורת התנהגותו, ובהשתוקקותו לחזות ולראות פני מלך שוב.

בל"ג בעומר בא לידי ביטוי המבוא במאמרי חודש אלול, המלך בשדה. בעת שבת המלך בארמונו, הרי אין כל אחד רשאי לגשת, והגישה עצמה היא בפחד ואימה. לעומת זאת בצאתו אל השדה, אז רשאים ויכולים כל מי שרוצה להקביל פניו. אך עוצמת הגילוי מעטה היא. המלך אינו מטיל אימה, אינו עטור בלבושיו ועל ראשו אין את כתר המלכות.

ישנם זמנים נדירים, אשר המלך ברוב חסדו וטובו כולל את שני המעלות גם יחד. מחד, הגילוי מגיע לכל אחד ואחד, מראשי העם עד תינוקות שבעריסה – ולאידך, הוא מגיע בכל העוצמה והכבוד. כזה הוא מעמד הפאראד האדיר של ל"ג בעומר!

למרגלות 770 – בית רבינו, עומדת במה גבוהה ומפוארת, הסטענדער ניצב בגאון בקצה הבימה, עליו מיקרופון לשיחת קודש ושטיח אדום ומלכותי נפרש עד לדלת הראשית של 770, על הבמה מוטלה כתר עם שנת הנשיאות של הרבי, והרבי יוצא לקול שירת אני מאמין.. אין כל ספק וספק ספקה למה כל אלו, לכבודו של מלך, שיוצא להשתתף עם הילדים שלו שכל אחד כבן יחיד אצלו.

הרבי עומד נשען על הסטנדר, משכמו ומעלה גבוה מכל העם – גם בגשמיות, מול פניו חולפים ביראת כבוד כצבא אדיר – אנשים, ונשים וחייל צבא שלו – צבאות ה'. כולם, חסידים ישישים לצד תינוקות רכים, כולם שם.

לאידך, אבינו מלכינו ורועינו האהוב, מישיר מבט רך ואוהב לכל אחד מהחולפים מול פניו, את הגדולים הרבי מעודד, לילדים הרבי מניף יד לשלום באהבה, ולחיילים אף מצדיע חזרה. כל אחד מהצועדים, זוכה למבטו החודר שממיס לבבות. לא משנים מעשיו, לא נוגע מראהו ומעלתו.

כשעובר יום נוסף, בו עבד לקיום מימוש רצונו הק' במילוי ההוראות והפקודות לפרטי פרטים, הרי אין זה מספיק שילך לביתו וירגיש שבזה תמה ונגמרה שליחותו, הזעקה אמורה לצאת ולהזדעק מקירות ליבו, היתכן?! כיצד זה שעדיין לאחרי כל הנ"ל לא זכה לחזות פני קודש?!

למרות שחסר לנו בראייה, ואין זוכים אנו לחזות את כל אותם הגילויים הנפלאים, הרי התנועה שנטע הרבי בליבנו במשך כל השנים היא: היכנו לביאת המשיח – הנה זה משיח בא! חסרה רק עוד פעולה אחת ואחרונה, והיא מחכה לך! זעקת הרבי עדיין נשמעת באזנינו, הרי בתנועה זו והשתוקקות איתנה, הרי בקרוב נזכה לבנין בית המקדש ומלך ביופיו!