בעקבות הבלוג "רוצה משיח כדי לראות את אמא"  רציתי לעורר נקודה למחשבה. נקודה חשובה לדעתי, שיש בה דקות מסויימת ולא תמיד שמים לב כל-כך. תודה לכותבת שהעלתה את הנושא.

ההבדל בין האמת של הזעקה לבין האמת של הגאולה שאליה מייחלים.

כשאת כותבת שהיתומים הם אלה שזועקים משיח כל יום באמת. האם לכזו זעקה התכוון הרבי מה"מ בשיחה הידועה של כח ניסן – "אילו היו מבקשים וזועקים באמת?"

בעצמת הזעקה והאיכפתיות – נראה לי שכן.  אבל בתוכן הזעקה – לאו דווקא.

יש הרבה אנשים שזועקים משיח -באמת! אבל רק כשכואב להם באמת…

נכון שזו זעקה של כאב, שכואב ב-א-מ-ת, ובוער באמת.  אבל האם זו הכוונה לזעוק משיח באמת??  האם זהו המשיח האמיתי שאליו זועקים? משיח שיבוא רק ויגמור עם הכאב הזה ויפסיק את הגעגוע הבלתי נסבל הזה?

ומה קורה אם לא כואב? אז לא זועקים משיח…??  האם צריכים משיח רק כשכואב…??

זוהי תוצאה של תפיסה מוטעית מהו משיח ומהי גאולה.

לכן חייבים ללמוד ענייני משיח וגאולה, כדי לדעת ולהכיר שהמשיח הוא לא איזה "קוסם" שבא לפתור את כל הבעיות הקיימות עלי אדמות. לא זה התפקיד של משיח.  למרות שכשהוא יתגלה באמת יפתרו גם כל הבעיות, והכל הכל יהיה טוב,  א-ב-ל!!! התכלית של הגאולה והמשיח זה הרבה יותר מזה!!

התכלית של המשיח והגאולה זה להביא את העולם לשלמותו האמיתית, כלומר- להסיר את ההעלם על האלוקות, להאיר את הא' הזו בתוך העולם שכרגע נמצא עדיין בגולה, (ואנחנו בתוכו לא תמיד מרגישות את הטוב האלוקי בגלל שהוא נעלם ומוסתר, וזו הסיבה של כל הכאב והצער שמורגש לע"ע) וכשהאור האלוקי הזה יתגלה, – ע"י מעשינו ועבודתינו, (-כן, אסור לשכוח את זה כשצועקים משיח, שיש גם מה לעשות!)- שהא'(אלוקות) תוכנס לגולה(העוה"ז), אזי ממילא הרע יתבטל מאליו, ממילא לא יהיה צורך במוות (שנולד אחרי חטא עץ הדעת שעירבב את הטוב והרע בעולם ובאדם, ולכן בכדי שלרע לא יהיה קיום נצחי הקב"ה יצר את המוות) וכולם יחיו בחיים נצחיים בלי מחלות ודאגות בשלום אמיתי (כי היצה"ר לא יפתה כבר למחלוקות, במילא גם לא יהיו גירושין) וכו', ויהיו כל ייעודי הגאולה הנפלאים. פה בעוה"ז הגשמי. כי דווקא פה התכלית שהקב"ה התאווה לה.

אבל כל הייעודים היפים האלה זה רק תוצאה, של מה? של התגלות אלוקות בעולם.  זה ה-רעיון של משיח וגאולה, ולזה- כנראה שקשה לצעוק באמת…  כי אנחנו מונחות כל אחת בצרות הפרטיות שלה, בגלות הפרטית שלה. ולא בדיוק מרגישות את החסר בגילוי אלוקות, הכאב הפרטי בד"כ מצליח להטריד אותנו יותר מאשר העובדה שאי אפשר כיום לקיים את כל תרי"ג מצוות…

ובגלל שהכאב הפרטי הוא זה שמורגש, לכן אנחנו זועקות מתוכו.

הרבי מדגיש שליהודי צריך להיות טוב נראה ונגלה בגשמיות ורוחניות גם ברגעים האחרונים של הגלות. יהודי צריך להיות בריא, ועשיר, וכו'. גם בשניה האחרונה של הגלות צריך להיות ליהודי טוב.  ועם זאת- הוא צריך לזעוק משיח, ולא להסתפק במצב הגלותי, נעים ככל שיהיה.

למה לזעוק משיח אם טוב לו? כי המשיח לא אמור לבוא בשביל לעשות טוב, =לפתור בעיות, לא זה העניין של משיח. ולכן יהודי צריך לצעוק משיח באמת גם כשאין לו שום דאגות והפרעות בגשמיות וברוחניות.  אי אפשר להסתפק ב"בר" שבמסדרון אפילו אם הוא מרשים וטעים, כל עוד לא הגענו לאולם המרכזי לארוחה העיקרית ולתכנית המרכזית שלמה הגענו לא(ע)ולם..  כל עוד משיח לא התגלה, עוד לא הגענו לתכלית שלשמה הגענו לעולם, ושבשבילה בכלל נברא העולם.

בקיצור, לא חייבים להגיע ח"ו וח"ו לניסיון של יתמות בשביל לצעוק משיח באמת.

אפשר לפעול על עצמינו שיהיה אכפת לנו מהקב"ה שבגלות ומההעדר האלוקות בעולם (שמזה משתלשל כל הבעיות והצרות שאנחנו מכירים), מזה שאחרי כל העבודה של כל השנים עדיין (??!!!) לא הגענו לתכלית… איך? ע"י לימוד חסידות ובפרט ע"י לימוד בענייני משיח וגאולה, מפנימים יותר את כל העניינים. קולטים מהו משיח ומהי גאולה, ומתחילים להפנים קצת גם בפנים. בהתחלה בשכל ומשם זה נכנס לרגש של צפיה אמיתית לגאולה, (מה שבלי לימוד מופעל רק ע"י כאב) ומהרגש  זה כבר הרבה יותר קל להביא למעשה בפועל.

וגם מי שעדיין קשה לה לפעול על עצמה שיהיה אכפת לה מהשכינה שבגלות ומהעדר גילוי האלוקות בעולם, לפחות שתיקח את הכאב הפרטי כמנוע לפעול ולעשות, ולהביא גאולה שלימה לעולם.

ומחה ה' דמעה מעל כל פנים. תיכף ומיד ממש!!!!