זכיתי.

האמת שזו היתה התלבטות לא פשוטה בעבורי. תשרי ראשון שאני זוכה להגיע לבית חיינו – 770, ביקשו ממני בלחץ רב להכנס למערך של חדר האוכל של 'הכנסת אורחים', עקב הערכות המוגברת לקראת שנת הקהל, ופיצוץ האורחות הצפויות להגיע בשנה זו,

כשהתייעצתי, הדעות היו חלוקות בעניין. הרוב אמרו שלא כדאי בתשרי ראשון. אבל הרבי הכריע,

והאמת? להתנדב באש"ל, זה היה התשרי שלי!

ההתנדבות בעיניים שלי זה לנסות להיות חלק מהמערך העוצמתי והמדהים של ההתמסרות המוחלטת לרבי, זה לראות את האחראיות מתרוצצות מבוקר עד בוקר, טרוטות עיניים, עייפות, אך מחייכות! מחייכות לאורחות, למרות שקשה! למרות שיש המון מניעות ועיכובים. וכשאני אומרת המון – אז המון! וכנראה הרבה יותר ממה שאני הקטנה יכולה להעיד…

לראות את אחראית חדר האוכל, שההשקעה בפרטים הקטנים בערה לה בעצמות! העיקר שהאורחות יהיו שמחות, וירגישו בנות מלך שהגיעו לרבי מלך המשיח, בפשטות! אם זה בעיצובים הקטנים והגדולים, השעות הארוכות לפני שבת שם היא דאגה שחדר האוכל יהיה נוצץ ומעוצב, בשביל האורחות! והאורחות יעידו…

האחראית הכללית שהתמסרה בכל מאודה, הקשיבה לכל אחת בחיוך, לפעמים הוא היה עייף, מחוסר שינה, מדאגות, מעומס, אבל חיוך אמיתי. עם הרבה סבלנות ואכפתיות..

ואני לא מדברת על האחראיים הכלליים של המערך האדיר הזה, נשים מסורות מהארץ שבאו על כל משפחתן כדי לטפל במערך, אברכים חסידיים תושבי השכונה שמסרו את כל חודש החגים לרבי..

ההרגשה היא של חסד בלתי גבולי! שהיה אחד הדברים המפעימים בתשרי מבחינתי!

אחת החוויות מנקודת המבט שלי, המתנדבת הקטנה בחדר האוכל:

באחד מערבי החג/השבת, יצאנו כהרגלנו לפני סיום התפילה במניין של הרבי לארגן את חדר האוכל. אז אמרה אחת מהצוות בנימה קצת כואבת: "תחשבו על זה, כמה 'יחי' אנחנו מפספסות…"

נכון. ההתמסרות לרבי היא לא קלה. וביומיום של תשרי זו יכולה להיות תחושת פספוס שמלווה אותך לאורך כל היום, כי כל רגע את מפסידה משהו, כביכול, אבל במבט מלמעלה, מבט אחר – ברור היטב שזהו הרצון של הרבי! שאנחנו – נפספס כביכול "יחי" בסעוון סווענטי כדי שמאות בנות יוכלו להרשות לעצמן להיות שם! להיות ב"עלינו לשבח", בקדישים האחרונים, בשירת "אל תירא", ב"שירת יחי"…

ואם מדברים על ארוחות הבוקר, מעבר לסיום של שחרית שאנחנו לכאורה מפספסות, פירוש הדבר הוא להגיע באמצעו של השיעור הראשון (בתקווה להיות מרוכזת, ובתקווה שיהיה לי מקום לשבת..) להשלים את התהילים ושאר החת"ת במהלך היום, ודי מהר מגיעים שוב לארוחת הערב, כך שהיום שלנו מלא וגדוש בהתנדבות באש"ל.. J

אז נכון, אנחנו קבוצה של בנות שלא נמצאות במאה אחוז בסעוון סעוונטי לכאורה, אבל דווקא כאן טמונה הנקודה! כי הנקודה העמוקה של הנסיעה לרבי היא ההתמסרות וההתבטלות לרבי! שכל אחת משיימת אותה בהשגחה פרטית באופן הייחודי לה, ואצלנו ההתמסרות לרבי כוללת לפספס כמה דברים בתשרי, אך זהו רצון הרבי! ואשרינו שזו הסיבה שלנו לפספס….

כמובן שמעבר לעניין של ההתמסרות וההתבטלות לרבי, שמבחינתי הם רווח עצום. הרגשתי שקיבלתי באופן אישי בזכות זה שהתנדבתי בהכנסת אורחים – הרבי דאג לי שאחווה באופן גלוי מהעוצמות של תשרי:

ברור ומובן שלהקפות של שמחת תורה לא הצלחתי לשמור מקום, האמת שגם לא ממש חלמתי. כי היה ברור לי שמבחינת התפקיד שלי, זה פשוט בלתי אפשרי!

בערב ראשון של שמחת תורה, דווקא בעקבות שמירת המקומות ב770, ובזכות ההקפות, היה עומס בלתי רגיל בחדר האוכל. ועם כל הכבוד לחשיבות של ההתנדבות, ולשמחה ותחושת הזכות העצומה שהתלוותה אליי במהלך החודש – באותו ערב יצאתי מחדר האוכל בתחושה קצת קשה ומעיקה.

ראיתי שהשעון מורה כבר על השעה עשר וחצי, משמע שמתחילות ההקפות!

במאמץ גדול עבדתי על עצמי שלא להיכנע ליצר שמנסה לגרום לי דווקא בשמח"ת להיות בעצבות ודכדוך.

הגעתי לסעוון סעוונטי, לא ממש ידעתי האם שווה לנסות להכנס כאשר אין לי מקום שמור, לכן חשבתי להיות מאחורי השורות, ולנסות להשתתף בשמחת ההקפות עד כמה שניתן.

אבל אז, בהשגחה פרטית ראתה אותי חברה והכניסה אותי פנימה, עמוק עמוק J וב"ה יצאתי עם שמחה אדירה, בלי צורך להתאמץ יותר מידי.

כך גם בערב למחרת. ובהקפות של היום, הרבי דאג לי למקום ממש טוב, וכך גם בהתוועדות של שמחת תורה, זכיתי להיות קרוב ולראות הכל.

ובקיצור, אין ספק שהרבי מחזיר פי אלף! שווה להיות חלק מהמערך הענק, האדיר, המסור, הדואג, המעניק, המארח!

אשריי שזכיתי להיות חלק!