מסופר על הרב שלמה זלמן אוירבאך שכאשר נסע פעם לכותל המערבי וראה כיצד מזכה חסיד חב"ד יהודי בהנחת תפילין הגיב בהתרגשות "העולם חושב שהחידוש של הלובביטשער רבי הוא האמונה הגדולה שלו בה' ואני אומר שהחידוש של הלובביטשער הוא האמונה שלו בכל יהודי". את הסיפור הנ"ל שמעתי במעמד הקהל העוצמתי לנשים ובנות שהתרחש בחג החנוכה האחרון ב-770.

אם מתעמקים בסיפור הזה ברובד חסידי עמוק יותר, אמונה בה' ואמונה ביהודי חד הם. כי אצל צדיק אמיתי – נשמה דאצילות – המשקפיים אחרות לגמרי. הוא נשאב לרוח, הוא קשור לנשמה ולמהות האמיתית של כל דבר. ומהי נשמתו של יהודי? חלק מהעצם, 'ממעל ממש'. לכן הרבי שבטל לעצם כמרכבה לרוכב, כלי לאלוקות, יאמין גם בחלקי העצם, הוא אוהב את מה שהאהוב אוהב. זה לא שהתאוות לא קיימות מבחינתו, הכעס והגאווה הם נעלמים. הוא ממש לא מתעלם מחטאים, ויכאב לו אם אני ואת לא נתלבש בצניעות. אבל הוא באמת מרגיש ולא רק יודע בתיאוריה, שכל זה הוא טפל, בבחינת לבוש לדבר האמיתי, הוא מכיר באמת בכוחה של הנשמה ולאיזה גבהים היא יכולה לטפס.

לכל אדם נורמלי יש צורך בסיסי שיעריכו אותו, יכירו ויאמינו בכוחות המיוחדים שלו. זה מה שמביא אותנו לרבי וגורם לנו להתקשר אליו בחבלי עבותות אהבה. ההבטה החיובית של הרבי עלינו ממיסה אותנו, לא עוד רק ביקורת אלא גם אמונה לאן אנחנו יכולים להגיע.

מי שלא היה בחג חנוכה האחרון ב-770 לא ראה חג של אור מימיו. כמה אנשים הגיעו להתחמם מהמאור ויצאו טעונים בכוחות מיוחדים ובהרגשה ברורה! יש מי שסומך עלינו!  אנחנו יכולים! הקירות שהיו מלאים מפה לפה, העוצמה שבהדלקת הנרות, תינוקות של בית רבן שעוקבים עם החזן ומתפללים כבקיאים ורגילים. כל אלה ועוד הרבה חוויות עוצמתיות המוכיחות שהשמש מחממת אותנו, יש למי להוכיח שאנחנו מסוגלים!

אשרינו שזכינו!