הרהורים

כשנבקשתי על ידי מערכת האתר לכתוב טור לכבוד ג' תמוז, הרהרתי לעצמי מה לי ולזה. אני יודעת שזה נשמע מחריד, אבל בטוחה שיהיו כמה בנות שכן יבינו אותי. כולנו עסוקות כרגע בענינים ברומו של עולם. מי בריכוזים של קייטנות וקעמפים שתיכף עומדים להתחיל וככל שקרב היום העומס והלחץ בשיאו, מי בעונת בגרויות מתישה שאוכלת כל חלקה טובה של סבלנות לענינים אחרים, או כאלה שעדין מתאוששות ממטלות המכללה והשלמת החובות שבלעדיהם אפשר לשכוח שנה הבאה מהדשא הירוק בכפר חב"ד ב'.

גימ"ל תמוז, איפה היום הזה ואיפה ואני…

אבל פתאום נעצרתי במן חריקת בלמים פנימית כזאת, ואמרתי לעצמי, את יודעת מה; דווקא בגלל שאין לך רגע פנוי עכשיו, תעשי רגע סטופ ותתחברי. תתחברי לנקודה החסידית שלך.. לנקודה של היום הגדול והקדוש, חג הגאולה גימל בתמוז. יום שמהווה נתינת כח לכל אחד ואחת מאיתנו להתעסק ביתר שאת בעניינים שעל הפרק, בענינים החשובים ביותר לאבינו מלכינו שליט"א.

מוזר עבורי – אך בלתי נמנע – לכתוב את הטור הזה בתוך כל קלחת הטלפונים והמיילים, אך בכל זאת ניסיתי להרהר קצת מה זה אומר בשבילי ג' תמוז.

לעשות 'סטופ' לרגע

לפעמים אנחנו פועלות כמו מכונה שלחצו לה על המתג והיא פועלת ללא מעצורים. ההנהגה היא חסידית ואפילו מושלמת, אך בפנים יש משהו שחסר. בהתבוננות פנימית אמיתית אני אומרת לעצמי, זה לא באמת… זה כבר הפך לרגילות, כמין מכונה שפועלת ללא הפסקה.

אז בואו נעצור שניה את כל הדברים החשובים והנשגבים, ונתחיל להתחבר לנקודה האמיתית: האם זה באמת חי אצלי שהרבי חי וקיים? האם זה באמת חי אצלי שברגע הזה הרבי מתגלה? האם זה באמת חי אצלי שזו המציאות אפילו אם היא נראת הזויה מעט?

"השתטות" ברוסיה הסובייטית

מסופר על מספר תמימים שיצאו לעשות פעילות מבצעים באחד מהיישובים בשומרון עם קבוצת יהודים שעלו בזמן האחרון מרוסיה. אותם יהודים היו כמעט ללא ידיעה מינימלית ביהדות. התמימים הניחו עמם תפילין, דיברו איתם על משיח והגאולה הקרובה וכו'. לפתע ניגש אליהם אחד מאותם עולים, יהודי מבוגר: אהה, אתם מליובאוויטש? יש לי מה לספר לכם: בילדותי הייתי גם אני מגיע לכל ההתכנסויות של חסידי ליובאוויטש במקום הולדתי ברוסיה. השתתפתי בתפילות, בשיעורים וגם בתוועדויות שהתקיימו במחתרת.

באחת ההתוועדויות, חסידים "לקחו משקה" ללא הגבלות ודיברו על רצונם העז להתראות עם הרבי שליט"א. בהמשך התחילו לנגן את הניגון 'טיירע ברידער' בהתלהבות וגעגועים בלתי ניתנים למימוש בדרך הטבע.

באמצע ההתוועדות, קמו כמה מהנוכחים, וכשהם מלאי התלהבות הכריזו: למה אנחנו רק מדברים ולא עושים מאומה. הגיע הזמן לעשות מעשה. צריך לנסוע לרבי בפשטות ממש!

האחרים הסתכלו עליהם בתימהון: מה זאת אומרת לנסוע לרבי בפשטות? – שכחתם איפה אתם נמצאים?!

אבל אותם חסידים לא היו מוגבלים בהגבלות הטבע ולא רצו בשום אופן להתחשב בשום דבר: מה זאת אומרת אי אפשר? אם רוצים באמת אפשר! ואנחנו רוצים לנסוע לרבי בפשטות!

ומדיבור למעשה. הם הפכו כמה כסאות, סידרו אותם זה אחר זה, התיישבו עליהם, כמו שעושים הילדים הקטנים המשחקים בגן הילדים "רכבת", ועשו את עצמם כנוסעים לרבי!

האחרים, ואני ביניהם, מספר אותו יהודי, עמדו מסביב, ונדו להם: מה אתם משתטים, איזו מן שטות היא זו "לשחק בכאילו" בדברים שאינם ניתנים כלל למימוש.

אבל העובדות הוכיחו את עצמן, ממשיך אותו יהודי, שכל אותם "משתטים" שישבו על ה"רכבת" הילדותית ו"נסעו לרבי שליט"א" – קיבלו תוך זמן קצר את היתר היציאה הנכסף, והם אכן נסעו וזכו לראות את הרבי כחסידים.

ואילו אנחנו, השפויים והמציאותיים, נשארנו שם. וכפי שאתם רואים אותי עכשיו, לא עמד לנו הכח לעמוד בנסיונות הקשים על שמירת תומו"צ. רק עכשיו, אחרי שנפל מסך הברזל, הגענו לכאן, כאשר את מצבי ביהדות את רואים בעצמכם.

תלוי ביחס שלנו

האמת, זה סיפור קצת הזוי. לי זה אפילו העלה חיוך קל כאשר תוארה הרכבת מכיסאות הפוכים ועליהם יושבים כמה מזקני החסידים. אבל תכל'ס, זו המציאות. המציאות היא שמי שרוצה לפליא את מעלתו וגדולתו של הרבי, שהוא למעלה מעלה, ואפילו הרקיע השביעי נמוך מידי בשבילו, והרבי נמצא הרבה מעליו – מתייחס גם הרבי אליו כך, כפי שנמצא מעל לרקיע השביעי, גבוה גבוה, רחוק ונפלא עד אין קץ, נעלה ונשגב עד מאוד. אבל, רחוק.. עד שכמעט ואין שייכות גלויה ביניהם.

כשההתרפקות היא על זכרונות העבר בלבד – כך מראים לו גם מלמעלה. והשייכות שלו עם הרבי היא באופן כזה.

אולם אנשים כמונו, שרוצים להיות עם הרבי כאן למטה בעולם הזה הגשמי, למטה מעשרה טפחים, לדעת ולהרגיש שהרבי קרוב אלינו, מעודד ומתוועד, מתפלל ומברך, ומנחה אותנו על כל צעד ושעל – הרי הרבי נמצא איתנו כאן למטה, קרוב ומוליך כל אחת בפרטיות, בעולם הזה הגשמי והחומרי.

כן, אמנם אנחנו לא מכירות מציאות אחרת. אנחנו יודעות שהדבר האחרון לעת עתה שראינו מהרבי זה עידוד השירה האדירה של הכרזת הקודש בנ"ג, בשבילנו רבי זה יחי. שום דבר לא יצליח להפריד בין שני הדברים. חונכנו שרבי אף פעם לא טועה ושדבריו חיים וקיימים לעד.

בפועל ממש

אחד הדברים החזקים ביותר שנצרבו בזכרוננו זה עידוד שירת "יחי אדוננו" לעיני העולם כולו. הדבר היחיד שעומד לנו כל העת מול העיניים זה עידודים על גבי עידודים. וזה מה שמגביר את הלהט האדיר לאמונה האיתנה ברבי שליט"א. האמת הזאת בוערת ותמשיך לבעור. אין דבר בעולם שיוכל לכבות אותה.

האמת אצלנו היא בפשטות. אצלנו הרבי הוא אמת מוחלטת ואין שום שינוי מלפני ג' תמוז ה'תשנ"ד ליום שאחריו. הכרזת הקודש תמשיך להדהד בעולם כולו עד שנזכה לגאולה שלימה מתוך ריקוד ושמחה תומ"י.

כמים הפנים אל הפנים. אם אנחנו נתייחס ליום הזה כחג הגאולה ג' בתמוז, נרקוד ונשמח באמונה ובטחון מוחלט שאכן הרבי חי באמת. שהנה הרבי גואל אותנו מיד, ואנו באמת מרגישות ובטוחות בזה באמונה חזקה של נשי ובנות ישראל. אין שום ספק שלא יעבור רגע נוסף ואנו נמצא את עצמו עמוק עמוק בגאולה השלימה!

תשכחו מתשרי נוסף בקראון הייטס.. 🙂

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!