שנים רבות שהפלגתי בעולם…

עם אבא ימאי אין כל כך הרבה ברירות… אני, אמא, אבא ואחותי הקטנה.

סין, סינגפור, איטליה, צרפת, הולנד וכו'… שנים של שקט שבהן התגעגעתי פשוט… לרדת לחוף לשחק עם המשפחה על יבשה יציבה מבלי להסתכל שעות על אופק ענקי של מים! רק מים! אלו היו שנות הילדות שלי. 

תמיד חשבתי מדוע? מהי מטרת הבדידות הזו? ולמה אני בכל הסיפור הבודד הזה..

והיום זה קצת יותר ברור.

כעת, שהריקוד הוא חלק ניכר מחיי, אני חייבת להודות שזה היה הכרחי. שנות ילדות שנתנו לי מבט קצת שונה ונדיר לחיים – אנשים מתרבויות שונות, שפות מתגלגלות, ריחות וצלילים, זמן ארוך לחשוב על אלוקים… הם האחדות שעומדת מאחורי הטור הזה היום!

אז מה מיוחד השנה? פרשת ויקהל! שנת הקהל! סוף סוף הכל מתיישב!

לפני שמתחברים ליהודי שני, יש לנו צורך להתחבר ל"עבודת השם" שלי.כל אחד עם ה"פעקלא" המיוחד שהקב"ה נתן לו. בין אם החבילה הזו עטופה יפה או לא… עלינו להבחין בה,להתבונן בה היטב ולזכור שהדוור לא בטעות שלח אותה אליכם! הכתובת היא מדוייקת! היא הגיעה "במקרה" לפני כך וכך שנים והיא שלנו לעד!

בין אם אנחנו מתמידים… או לפעמים קצת אבודים… מזל שיש לנו אחד את השני. נבראנו "חצי" כזה.. שנוכל פשוט לרצות להיות ביחד.

בחלק משיחות ש"פ ויקהל,כ"א אדר א' התשנ"ב הרבי מסביר:"והנה, כהקדמה לפעול את האחדות (ויקהל) בעולם ובבנ"י- יש להתחיל עם האחדות (ויקהל) בינו לבין קונו".וזהו א' מהביאורים במ"ש עשרים גרה השקל מחצית השקל תרומה לה'"-שכאו"א מבנ"י מאוחד עם הקב"ה בתכלית ועד שהם "חד ממש", ולכן כאו"א מישראל הוא רק חצי והקב"ה (כביכול) החצי השני… ודוקא ע"י איחודם יחד נעשים ל"עשרים גרה"…

שנת הקהל היא הרגע שלנו לאחד את החלקים של חיינו ולחלוק אותם עם השני. להתוועד, לצחוק, לבכות (אחרי חודש אדר כמובן..) ולהתייחס ליהודי שמולך כחלק ממך!

אני שולחת אותנו קוראות יקרות להפלגה נצחית.. לא לסין.. לא לסינגפור.. לא לאיטליה ולא לצרפת..

אלא אל "החצי" השני שחסר לנו תמיד!