עומדת, מים לרגלי, דלי בידי, סמרטוט ביד השניה, מנגבת את אגלי הזיעה ממצחי.

צפצוף מוכר מבהיר שהתקבלה הודעה בוצאפ, זה בעלי. פותחת, וידאו של משיחיי, אלו תינוקות של בית רבן עומדים וזועקים במלא הגרון את הכרזת הקודש "יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד". אני מתמוגגת. ברוך השם שזיכנו להגיע לידי כך.

ממשיכה בעבודת הפרך, הן ערב פסח ממשמש ובא ומיהי האישה שתעיז לחצות את סף מפתן ביתה בשעה שהבית עוד לא מבריק, והארונות לא נקיים ומדפי המקרר לא מרופדים פעם, פעמיים ושלוש בעיטופים מעיטופים שונים, והבית לא מצופה כולו בנייר כסף כמקובל?

אבל אז הגיע עוד וידאו.

זה היה כבר מהכנס של המבוגרים. חסידים רוקדים בהתלהבות, השירה האדירה מתגברת ונראה כי הרבי עומד להתגלות בגוף גשמי בכל רגע מגודל המעמד. ואני? בגלות. גלות המים, הסבון, הסמרטוט והדלי, מסתכלת על עצמי. מתיישבת על המיטה ודמעות בעיני, איך זה? איך קורה שבערב מיוחד שכזה, חד פעמי, סוחף, עצום, אני מוצאת את עצמי גורפת מים עם מגב כאחרונת השפחות?

איך זה במקום ללבוש בגדי מלכות אני לובשת סמרטוטים ובמקום לרקוד עם חברותיי למושב אני רוקדת עם מטאטא ויעה? היתכן כדבר הזה?

אמנם נכון, ערב פסח כבר כאן ולנקות צריך. אבל, ראש, צריך גם צריך, ולא ראש בערדליים אלא ראש על הכתפיים.

עבודת הבירורים של הבית ידועה ומוגדרת. יש מקומות בהם צריך להשקיע מאמץ רב ויש מקומות שאנו מנקות, סתם כי פסח והגיע הזמן למיין את כל התמונות מתשל"ח. יש להבדיל בין ביעור החמץ מהבית לבין שגעת נקיון היסטרית. כדאי לחלק מטלות לכל בני הבית, ובמקום להתנפל על הפאנלים בחרדת קודש- להניח לילדים ואפילו לבעל לקחת חלק בעניין, ויש גם פטנט של הדור החדש: עוזרת. אותה אחת שתסייע לך באתגרים הגדולים יותר ותוריד קצת את מפלס הלחץ והעבודה. אז מה? יעלה כמה גרושים. אולי קצת יותר, ההשקעה משתלמת.

אם מתכננים נכון, וסוגרים את הערב הזה בלו"ז, כמו ערב של חתונה, בר מצווה או כל אירוע משפחתי אחר, אפשר להגיע בשופי לערב פסח וגם לקחת חלק במעמד שעושה הכי הרבה נחת לרבי: מעמד י"א ניסן, שבו גם, ובעיקר – לנו, נשים צדקניות שיביאו את הגאולה, הזכות והחובה להשתתף.

אחד הדברים המעניינים שנתבררו לי בעת האחרונה היא שאנו הנשים צריכות לעשות מסירות נפש, עבור מציאות של גאולה. צריך להתאמץ להשקיע ולהזיע כדי להיות במסיבת פורים שמחה, התוועדות נשית סוחפת, או שיעור שמחייה את הנפש. דברים שכרוכים בהנאה צרופה.

אם פעם מסירות הנפש היתה בלעשות ברית מילה לילד, ללכת למקווה או לאכול כשר הלא היום מסירות הנפש היא..ובכן- להשתתף בחגיגה שמחה של גאולה, גם על זה צריך למסור את הנפש.

כמובן, שיש להיערך בהתאם ובצורה נכונה: לאמוד את כמות העבודה, את מס' הידיים העובדות, לחלק נכון על פני הזמן הנתון בידנו, לשחרר שליטה, לאפשר לאחרים לעזור, להביא עזרה חיצונית ככל שמתאפשר, והכי חשוב: לקבל החלטה במסירות נפש, שבערב י"א ניסן, את פושטת את בלויי הסחבות, לובשת בגדי מלכות, נכנסת לאווירת החג ושוכחת מאדי האקונומיקה.

מיד כשסיימתי לצפות בוידאו ההוא, כתבתי לבעלי- איך, איך הפסדתי את הדבר המדהים הזה? על טעות לא חוזרים פעמיים. בשנה הבאה, אם לא בבית המקדש, אני אהיה שם! הפעם, לא על תקן זו שצופה בוידאו שנשלח אלי ובידי המגב. הפעם אהיה זו שמצלמת אותו, מקרוב. בלייב. הפעם אני הולכת להיות שם, בע"ה. כדי לא להתחרט שוב פעם. כדי לעשות נחת לרבי. מקווה שגם את תגיעי.