יש לי איזה זיכרון ישן מבית הספר.. 

זה סיפור עצוב על יונה תכולה שנתקעה על אדן אחד החלונות הגבוהים בכניסה הראשית. 
היונה הקטנה לא 'תפסה' כי החלונות אומנם שקופים אך הם אטומים… 

היונה לא הייתה סתם יונה. היא הייתה יונה לוחמת, אמיצה, נחושה בכל מעודה לצאת לחופשי ולעוף אל האוויר הפתוח.

כל כמה דקות היא לקחה צעד אחורה תפסה תנופה ועפה בעוצמה לתוך החלון.  הציפור העקשנית לא וויתרה גם לאחר מספר רב של התנגשויות כואבות. היא ניסתה שוב ושוב, דבקה במטרה!

צפיתי בה מהצד וכל כך ריחמתי עלייה ועל הכוחות הרבים שהיא מבזבזת לחינם…

הבטתי בה ומשהו בהתנהגות של הזכיר לי אותנו.                                                                                                                                         

כן,  הרי בדברים מסוימים גם אנחנו לפעמים כאלה. מתעקשים כל כך שזו הדרך ליציאה, שזה ורק זה המפתח להצלחה. שדווקא כך אצליח למצוא זיווג מתאים ודווקא בעבודה הזאת אגיע רחוק יותר. כי זה ברור ובהיר והשמש זוהרת ממש בכיוון הזה..

אבל היי, אולי אנחנו כמו הציפור שמתנגשת בחלון ולא מתייאשת?
אולי יש דרך אחרת?  
אולי ממש מאחורינו מחכה לו איזה חלון פתוח..?

בסופו של דבר אב הבית לקח סולם. תפס את הציפור ושחרר אותה דרך הדלת, כמה שהיא הייתה מאושרת לפרוש שוב כנפיים!

האמת, שאילו היא הייתה ממשיכה להתעקש אולי בסופו של דבר היא הייתה שוברת את החלון ופורצת אל החופש כשגופה פצוע מרסיסי זכוכית… 
לפעמים, צריך לשים לב שגם אנחנו לא מתעקשים להתנגש בחלון אטום, שאנחנו לא מפספסים את החלון הפתוח ממש מאחור, שאנחנו לא פורצים אל ה'חופש' מלאי סדקים ושריטות כל כך מיותרות…..

ולפעמים, צריך לתת למישהו שרואה את התמונה הכוללת לשאת אותנו בידיו ולהוביל אותנו אל המסלול הנכון.

וגם כשקשה צריך לזכור שיש מי שרואה ומכוון, שמראה לנו את הדרך ודואג. צריך רק להרפות ולתת לו להוביל.

בהצלחה!=)