איזה מזל שיש שבת! בכל הדורות שקדמו לנו אבל ביותר ובעיקר בדור הזה, של קצב מסחרר, מידע מהיר, ריבוי משימות, לחץ לא נורמלי ואטרף כללי של להשיג, להספיק, לנוע קדימה ולהגיע ליעד הבא שבת היא תחנת עצירה, הרגעות, ריענון וטעינה.

בשבת יש את מה שאין בשום חופשה אחרת, מהנה ככל שתהיה: שינוי אווירה. כאילו עוזבים מימד אחד ונכנסים למימד אחר שבו לא "עושים" שום דבר ממה שמוכר לנו מימות החול אלא עוברים למצב של מנוחה, של למידה, של הקשבה של ביחד. זה כמובן מתאפשר הודות להפסקת העבודה (שבדור של ורקוהוליקים זה לא דבר מובן מאליו), עצירת תהליכים, כיבוי כל המכשירים האלקטרוניים, הצפצופים וההבהובים, ההסחות וההצקות והלחץ היומיומי.

אך שבת אינה עוד תחנת ריענון ועצירה , הטענת המצברים ומנוחה בדרך ליעד הבא. שבת היא מטרה בפני עצמה.

בתחילת פרשתנו אומרת התורה: "כי תבואו אל הארץ… ושבתה הארץ שבת לה'". זו מצוות השמיטה, כפי שהיא מפורטת בהמשך: "שש שנים תזרע שדך… ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ".

סדר הדברים המופיע בתורה מעורר שאלה, מדוע מיד אחרי הציווי "כי תבואו אל הארץ" צריך להשבית את עבודת האדמה – "ושבתה הארץ שבת לה'". והרי אין זה כך, שכן תחילה באות שש שנות עבודה ורק אחר-כך באה שנת השמיטה. לכאורה, הסדר ההגיוני הוא שבאים אל הארץ, ארץ חדשה, ומיד מסתערים על עבודת האדמה, כיבוש ויישוב הארץ, עמל ועשיה. מדוע מצווה אותנו התורה בראש ובראשונה לקיים את מצוות השמיטה שהיא ה"שבת" של האדמה?

מסבירה תורת החסידות שיש כאן מסר פנימי. אמנם, מצד ההגיון התהליכי, יש קודם כל צורך בעבודה ועשיה ואח"כ במנוחה ושביתה, אבל תודעתית עלינו לזכור מה המטרה ומה האמצעי. מה העיקר ומה הטפל. מה חשוב ומה לא.

בחיים המודרניים ובכלל, אנו עשויים לטעות ולחשוב כי השבת היא אמצעי למנוחה וטעינת מצברים כדי לשעוט לעוד שבוע של עבודה ועמל, אמת היא שזה להיפך! השבוע הוא אמצעי שבעזרתו אנו פועלים ועושים, עובדים ומרוויחים, מזיעים ועמלים כדי שבשבת נוכל לנוח, לפרוש מפה לבנה, להדליק נרות, לאכול סעודה טובה ולשתות יין, ובקיצור- לצאת ל"פגישה" עם הקב"ה, עם הנשמה שלנו ועם המשפחה שלנו, מבלי שיפריעו לנו. אך לא רק בצד הגשמי אנחנו שואפים להגיע לשם.

במובן רחב יותר, יש כאן רמז לכלל חיינו ולמטרת קיומנו כאן. מסכת ראש השנה מספרת כי החיים בעולם-הזה מורכבים מששת אלפי שנה של עשייה, ומהאלף השביעי שהוא "שבת ומנוחה לחיי-העולמים". במילים אחרות- הגאולה.
רומזת כאן התורה: "כי תבואו אל הארץ" – כאשר נשמה יורדת לארץ התחתונה, לעולם-הזה, לששת אלפי השנים של העבודה, עליה לדעת, כי התכלית היא – "ושבתה הארץ שבת לה'" – להגיע לאלף השביעי, תקופת ה'שבת', לגאולה האמיתית והנצחית.

אנו, בכל שלב וצעד בחיינו צריכים להיות חדורי הכרה, שכל מטרת חיינו עלי-אדמות היא להכין את העולם לייעודו האלוקי – שהעולם ייעשה 'דירה לו יתברך' דבר שיתקיים במלואו באלף השביעי ואז העולם יכנס למצב של התעלות, של מנוחה, של העלמות תופעות שליליות כמו מלחמות, שנאה, חולי ומכאוב. מצב של גאולה.

מה נעשה אז? יהיה הרבה מה לעשות, אל דגה. ונהנה מכל רגע כמו שנהנים משבת ולא רוצים שהיא תסתיים.