פעמים רבות עולה סיפור מופת, על גיל הנעורים עם מיטב הבעיות המצויות בגיל זה כשבסופו כמו באגדות מגיע ה-'הפי אנד'…

כמה משמח שבזכות השגחה פרטית מופלאה זו או אחרת הסיפור נגמר בטוב לשמחת כל הצדדים.

דוגמא כזו אקח מסיפור שסיפרה לי אשתי שבוע שעבר בערב נשים מפי הגברת פרדי ברוד. אני לא בטוח שאני נצמד למילים אך אשתדל לא לסטות מהתוכן והמסר המשמעותי שהועבר לי מהסיפור.

הסיפור ארע למעלה מעשור.

בחור ישיבה מאחת הישיבות החבד"יות היה מלא תסכול מהישיבה בה למד כנראה על רקע משבר אישי משמעותי.
בצר לו וברוב תסכולו החליט ממקום של זעם לעזוב את הישיבה ולחזור הביתה, הוא הסתגר בחדרו שעות והחליט על צעד קיצוני בו יוכל לבטא את כאבו ולמצוא דרך 'לנקום' בישיבה כדבריו…
הוא חשב ללכת למנזר, מנזר ששכן במקום בו עבר מספר פעמים לא מבוטל בדרך למבצעים ביום שישי הוא וחבריו, כך שהכיר את המקום היטב.

בעודו הוגה את תכניתו לאותו ערב כשהוא בביתו, עלה באזניו קול נעימת הניגונים שאמו השמיעה לילדים דרך קבע בשכבם לישון ובקומם…
קול הניגונים הקדושים לא הותיר מקום לרעיונותיו הוא לא יכול ללכת למנזר. טוב חשב לעצמו אדחה זאת למחר בבוקר, אך גם בבוקר אמו הרגילה אותם לקום לקול נעימת הניגונים מה שאילץ אותו לדחות שוב את רעיונו.

הדבר נשנה גם בערב של אותו יום ולמחרת וכך עברו להם יומיים שלשה..

כאן החליט הבחור די אני לא דוחה יותר את הרעיון למרות הקושי שליווה אותו כאשר קול הניגונים מצלצל באוזנו.
הוא קם נסע לעבר המנזר, הגיע למקום אך לא ממש ראה נפש חיה במקום, הוא ניסה להתעניין ולשאול היכן שוכני המקום ומה שהתברר הוא שממש לפני יומיים שלשה המקום נסגר והועבר למקום אחר…

כבחור ישיבה חבד"י במילים הראשונות שנפלטו מפיו היו "איזו השגחה פרטית".. כן הוא ניצל מרדת שחת בשל הניגונים הקדושים שלא נתנו לו מקום לבצע את רעיונו…

הגברת פרדי ברוד טרחה להעביר את המסר: עד כמה חשיבותם של השמעת ניגונים בבית משמעותיים ויכולים להיות חבל הצלה בשעת משבר כזו שבסיפור.

כמובן כפי שציינתי בתחילת דבריי הסיפור הסתיים בטוב ונמשך בטוב הבחור חזר למסלול הלימודים וב"ה הוא נשוי עם ילדים ההולכים בדרך התורה המצווה והחסידות…

אני חושב שסיפור זה לא משאיר עין יבשה בעצמתו והשגחה הפרטית המופלאה שהוא מעביר לנו.

כאן אני נאלץ לבקש סליחה מהקוראות –
אך טור זה לא נכתב רק בשל הסיפור המופלא הזה שריגש אותי כמו את כולנו.. יש לי עוד מסר שאולי ישמע בנאלי, אך ואולי דווקא בשל עוצמת הסיפור הוא לא פחות חשוב והיה חסר לי כמסר לעתיד!

הסיפור החל עם העובדה העצובה בה הבחור נאלץ לעזוב את הישיבה בשל משבר אישי משמעותי עבורו…
נכון הסיפור נגמר בטוב וב"ה שכך…

אבל דווקא לאחרי כל ההתרגשות חייבים לחזור לבסיס ולא לשכוח בשל מה באה הרעה הזו והיא המשבר אותו חווה הבחור…
וכאן לדעתי חייבים לעשות את הפעולה הכי משמעותית בכל הסיפור לעזור לבחור לגשת לאיש מקצוע האמון על משברים בתחום זה ולעבד רגשית את החוויה על מנת שמשבר אחר לא יצוץ במקומו…

נכון אשר יגרנו לא בא ב"ה, אך סיבת המשבר נותרה על כנה ואף אחד לא היה שם לשמוע אותה בשעה שאירעה כך שהיא לא נפתרה…

מה שמזמין אותנו לחשוב על היום שאחרי, כאשר חוויה לא עוברת עיבוד רגשי היא מוצאת פתח לצוץ לה כמשבר בדמות ובלבוש שונה, בפעם הבאה שיצוץ לו משבר בחיים.

תודה לאשתי על הסיפור הנפלא ולגברת פרדי ברוד שהביאה את הסיפור…

—

הכותב הוא מישאל אלמלם, פסיכותרפיסט מוסמך בטיפול בפוסט טרואמה. מתמחה בטיפול בנוער וקטינים נפגעים/ ופוגעים, בייעוץ חינוכי ובחינוך המיוחד.