השאלה שמעסיקה הורים רבים בדרך כלל הנה מה ניתן לעשות וכיצד נעניק תשומת לב ראויה לילדינו היקרים והחמודים?…

אך לא תמיד אנו שמים את האצבע על הנקודה המשמעותית שהנה האם אנו באמת פנויים נפשית להעניק תשומת לב לילדנו?…

שאלה זו מכוונת אותי לשאלה מהי בעצם פניות נפשית?

פניות נפשית משמעה: היכולת להיות שותף לחוויה אישית או בין אישית, במרחב שלי או של הזולת, מתוך קשיבות ונוכחות מלאה לחוויה שלי או שלו.

אפשרות זאת תיתכן כאשר אני נמצא בעמדה נפשית רגשית, כאן ועכשיו תלוי מקום זמן וסיטואציה, מתוך מלאות נפשית תוך אישית.

כלומר: כאשר אני נמצא במצב בו השותפות בחוויה אישית או בין אישית הנה ממקום מאפשר ונינוח, בו אני חש שייך, סבלני קשוב, מתעניין, פעיל, נהנה מחוויה, מבלי צורך אישי אינטרסנטי  להתמלא ממנה, הנה עדות למצב שלמלאות נפשית תוך אישית המאפשרת פניות נפשית לעצמי ולזולת.

אך כאשר אני נתון לחוויה בה אני קצר רוח, רגוז, לא מוצא עניין ושותפות לחוויה, ממתין שהיא תסתיים כי היא לא נותנת לי תחושת מלאות, אפשר בהחלט לחוש שאני בריקנות נפשית תוך אישית ושאין לי פניות נפשית לעצמי ולזולת.

תובנה זו הנה מודעות לעצמי ולמצבי וליכולת שלי להעניק תשומת לב לילדי והנה השער ליכולת להעניק תשומת לב לילדי.

ההבנה לפיה הדרישה לתשומת לב הנה חיונית הכרחית או לגיטימית אין בכוחה ואין דיה בכדי לדרוש אותה מאתנו.

אמנם כאשר נידרש להעניק תשומת לב לילדנו נברר עם עצמנו האם אנחנו פנויים נפשית ורגשית לעצמנו ואז לילדנו???

חוסר פניות נפשית הנה כאמור תוצאה של מצב בו אנו לא חשים מלאות תוך אישית אלא ריקנות מעצמינו. מצב זה בא לידי ביטוי בעיקר כאשר אנו נמצאים במרחב בו לא ניתן ביטוי משמעותי כ-mirroring (שיקוף) ואידיאליזציה (האדרה/ העצמה) ליכולתנו לכישורינו ולייחודיותנו.

דוגמא לכך אפשר לראות ב-חיי היום יום: בעל או אשה השבים אל ביתם לאחר יום עבודה עמוס אך משמעותי ומספק נפשית עבורם, מקום עבודה בו הם חשים בעלי מעמד משמעותי הבא לידי ביטוי בין חבריהם לעבודה המכירים בכישוריהם וביכולתם המועילה והייחודית ואף מביעים את הערכתם אליהם, אל יכולתם ולכישוריהם הייחודיים.

כאשר הם שבים הביתה התפקיד אותו הם נושאים והערכה אותם הם מקבלים לא נוכחים במרחב הביתי שם הם נושאים את תפקיד האבא והאמא המסורים והדואגים אמנם, אך תפקיד זה אין בו בכדי לחוות את הסיפוק והערכה אותה הם חשים ומקבלים במקום עבודתם.                                               

זוג זה הנו שגרתי למדי במרחב הציבורי החברתי…

אך בדרך כלל קונפליקט זה לא מהוה משבר עבור האיש או האשה, זאת משום שהם יודעים לעשות הפרדה בין מקום העבודה לבית, אך גם ובעיקר הם חשים מלאות תוך אישית וסיפוק רב מעצם היותם הורים גם אם אין סביבם את תחושת ההאדרה והעצמה לה הם זוכים במקום עבודתם, אלו אנשים מגובשים נפשית ורגשית עם מבנה עצמי/אני ('עמוד השדרה' של הנפש) איתן.

לעומתם אנשים או נשים שמבנה האני/עצמי לא מגובשים דיים מה שמעיד על סדקים ראשוניים בילדות בהתפתחותו של האני/עצמי, יפגשו עם חוויה קונפליקטואלית מטלטלת בשובם מעבודתם אל ביתם וימצאו עצמם במרחב נפשי רגשי ריקני בו הם לא מוצאים מלאות נפשית ורגשית במרחב הביתי. ריקנות זו מוליכה אל חוסר פניות נפשית בה האבא או האמא לא מסוגלים להעניק לילדיהם תשומת לב ראויה.

כך שלפני שנדרוש מצרך כל כך חיוני ומשמעותי עבור ילדינו נברר האם ישנו בנמצא אצל הדמויות המשמעותיות (קרי אבא ואמא) אליהם ילדינו נושאים את עיניהם…

—

הכותב הוא ר' מישאל אלמלם, פסיכותרפיסט מוסמך בטיפול בפוסט טרואמה. מתמחה בטיפול בנוער וקטינים נפגעים/ ופוגעים, בייעוץ חינוכי ובחינוך המיוחד.