מאת: מושקא

על הבלאגן התמידי ששורר אצלנו כבר סיפרתי, גם הספקתי לספר על הימים העמוסים, שאפילו בשביל עצמי אין לי זמן. גם היום הזה לא היה שונה מקודמיו. כמו תמיד.

בנות משועממות שמחפשות תעסוקה בכל מחיר ובנים שאפילו לא מנסים. בכלל אני בדעה שאסור לתת לבנים להיות יום אחד בלי מסגרת. הם לא יודעים למצוא את עצמם. אז הקעמפ נגמר וגם הישיבת קיץ והצרחניה גם היא פתוחה רוב שעות היום וכשכולם משועממים ואמא אחת מסכנה מנסה לחפש תעסוקות
מענינות לילדים שלה זה לא כך נחמד…

פתאום צלצל הטלפון. אני כבר מזמן הפסקתי לרוץ לטלפון. רוב הצלצולים הם לא בשבילי אלא בשביל חבורת הקשקשניות שלי וגם אם זה בשבילי- למי יש כוח לענות? מענדי מגיש אליי את הטלפון. אז לשם שינוי זה כן בשבילי? אחרי כל ה-20 שיחות האחרונות…

– הלו?

שלום, זה מנוחי. מה נשמע?

– ב"ה. מחכים למשיח, עם כל כך הרבה בלאגן איך אפשר שלא?

– חחח.. יש מצב שתוכלי לזוב קצת את הבלאגן ולעשות איזה מצווה קטנה?

– בטח שאני רוצה לעשות מצוות… איזה מצווה בדיוק? מקווה שאוכל
– היום בדיוק יש לנו מפגש משפחתי ששנים לא היה לנו, ההורים שלי לא הצליחו לשנות את השעה וזה נופל בדיוק על שיעור פרשת השבוע שלי. תוכלי להחליף אותי רק להיום?

הופה!!! זה נראה לי קצת מוגזם!! אני מסתכלת סביבי. אם כל הכבוד וההערכה שלי למנוחי ובהחלט מגיע לה להנות באיזה פארק אבל אני לא רואה את עצמי יוצאת עכשיו למסור שיעור. ובטח שלא להכין שיעור.

כאילו כדי לאשר פורץ יוסף יצחק בסדרת צרחות שרק בצרחניה שלנו מכירים ואני אומרת למנוחי שלא נראה לי ושתנסה להשיג מישהו אחר. בינתיים אני מוצאת באיזה "עטרת חיה" ישן מתכונים לילדים וכולנו נאספים במטבח להכנת כדורי גבינה ממש חמודים וטעימים אפילו הקטנצ'יק מצטרף לחגיגה וביחד איתו גם הקירות השולחן, הכיסאות. כפרת עוונות. העיקר שיהנו וזהו.

אני מתיישבת באפיסת כוחות על הספה. קמתי מוקדם היום. מותר לנוח, לא?! מסתבר שדווקא כן. וממש כן- פתאום בהשגחה פרטית על בנותיי נופל רוח עבודה משמים והן מחליטות לעשות קצת סדר בבית. חופש זה ממש זמן מתאים להשלטת סדר בבית. יפה שעכשיו הן נזכרו בזה. בשרשרת מופלאה של השגחה פרטית כל הילדים נחלצים לעזרה. אפילו שטרנא. החלטתי שאם כבר נחה כזו רוח על ילדיי זה כנראה סימן משמים ואני מתיישבת ללמוד איזה שיחה

* * *

בסוף פרשת שופטים עוסקת התורה בפרשת עגלה ערופה.- כשנמצא חלל מת בשדה זקני העיר הסמוכה צריכים להוריד עגלה בת שנתה אל הנחל ולומר "ידינו לא שפכו את הדם הזה" בכך יש גם כפרה וגם פרסום דבר הרצח כדי שימצא הרוצח.

מתעוררת שאלה: מה הקשר של זקני העיר עם הרצח וחוצמזה הרי ידוע ש"אין מיתה בלא חטא" וכנראה העובדה שהאיש מת היא בגלל חטאיו. עצם הרצח נעשה ע"י הרוצח והוא צריך לתת את הדין על כך אבל מה הקשר בין זקני העיר וכל זה?

פרשת עגלה ערופה מבהירה "כל ישראל ערבים זה לזה" האחריות על מעשה הרצח היא לא רק על הרוצח אלא גם על תושבי העיר הסמוכה ואף על זקני העיר עד בית
הדין הגדול (ויצאו זקניך- מיוחדים שבזקניך, אלו סנהדרי גדולה") הזקנים צריכים להכריז קבל עם ועדה שידיהם לא שפכו את הדם הזה. הם היו צריכים להקרין את ערכי התורה עד שמצב כזה היה נמנע מאליו ואם לא עשו כן האחריות עליהם.

* * *

יפה. אני חושבת לעצמי. באמת חבל שבדורנו אין בית מקדש וסנהדרין. יש כל כך הרבה רע בעולם. מנוחי מתקשרת.

– אני ממש תקועה ולא יודעת מה לעשות!!

טוב, המצב של הבית כבר יותר טוב. עכשיו אסור לי לקום מהספה כי הרצפה מוצפת. אבל לצאת מהבית?

– אני יראה. מקסימום לא יהיה שיעור, פעם אחת לא נורא וזה כל כך קצת נשים
– מה פתאום!! אני מעדיפה לא לבוא למפגש מאשר לבטל ככה שיעור!!
– טוב. אני… (חישוב מהיר בראש של שניצלים במיקרו, כמה משימת על הבעל הממילא עייף ועוד כמה משימות לגדולות שנחה עליה הרוח ו…) אני ילך למסור. יש לי איזה משהו.

– תודה רבה!! ממש הצלת אותי!!!

דיברנו עוד שתי דקות וכדרכן של נשים עסוקות נאלצנו באיזה שלב לסגור. זה די נדיר שההפרעה מגיעה מהבית שלה ולא משלי. היא קצת יותר מאורגנת ממני… דיפדפתי לעמוד הבא.

* * *

גם בחיים הרוחניים של יהודי יש מצב של שפיכות דמים. כשיהודי חוטא ועוב עבירה הוא שופך כביכול את דם וחיות נשמתו. לפעמים הוא מוצא את עצמו במצב של חלל נופל- במצב רוחני ירוד מאוד ועוד בשדה- בתחום שליטתו של עשיו איש שדה. אפשר לטעון שהוא האשם היחידי במצב שבו הוא נמצא- הוא היה יכול לבחור לצאת מה'שדה' ולגור ב'עיר'- במסגרת של חיים ויהדות והוא בכל זאת בחר להיות ב'שדה' ונפל 'חלל' כל האחריות מוטלת עליו בלבד.

באה פרשת עגלה ערופה ומבהירה: האחריות ליהודי הנופל והמידרדר היא גם על חברי כנסת הגדולה. הם היו צריכים לדאוג שהיהודי הזה לא ייצא מתחום היהדות מוסיף הרבי ואומר: זוהי הוראה לכל יהודי, ובעיקר בחודש אלול: לצאת ל'שדה' לעורר יהודים, להזכיר להם שזה חודש אלול, חודש שבו המלך נמצא בשדה ומקבל כל יהודי ב'סבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם' וכך נוכל כולנו לבוא בימים הנוראים אל ה'עיר' ולהיכתב ולהיחתם לאלתר בספרם של צדיקים גמורים.

* * *

ממש קיבלתי חיזוק. האחריות היא גם עליי. אני צריכה לצאת ולהפיץ. להזכיר לבנות שזה חודש אלול. שיתפתי גם את הבנות שלי בשיחת הטלפון ובשיחה של הרבי. חוצה זה גם בתוך הפנימה- גם הבית צריך להיות חדור בנקודה- הנקודה של שליחות.