מאת: זהבה גולדה כהן צמח

לאן הגענו?

תמיד לפני תשרי חושבים איך בתשרי יהיה מושלם- הכי הרבה שמחה, הכי הרבה קדושה, הכי הרבה כיף. כל שנה לפני תשרי אני שוכחת אילו ניסיונות מזדמנים לי בתשרי עצמו וחושבת לתומי שהכל מתנהל שם בנעימים אני לא מבינה איך אפשר לשכוח דברים כמו:

"עכשיו שורה שלישית עומדת וכולן יושבות!! לא! לא!שורה שניה לא תעמוד על הספסלים כל ההקפות זה נראה לכן הגיוני?!" (צעקה)

"למה לא התכופפתן מיד בוזאת התורה?"(צעקות רבות)

"לא אין סיכוי שאני אחרונה במקלחת!! אה.. אם בכלל תהיה מקלחת אז אני אחרונה בתור?! שירותים גם אין? מים בברז? מישהו? אז איך נזילה יש אם מים אין?" "בעבורו אל תמנע מים" (גם כן הנפש הבהמית הזאת שרוטנת)

אך באמת חוץ מזה וכמה דברים קטנים ושבסוף מצאתי את החצי נעל שנאבדה לי (תודות לכל הדואגים אבל שתדעו השרוך עדיין אי שם בודד בארץ זרה) זה כ"כ הכישרון של תישרי להביא אותנו למצב קליל וללמד אותנו מה חשוב באמת ואיך לתפוס את המצב.

לא רואים אז למה באים?

עיכובים בטיסה באיזה ארץ זרה, כיסי אויר לרוב זה רק חלק פעוט מהטלטלות שחווים הנוסעים לרבי שום דבר מזה לא יערער או יפריע לתשוקה של להגיע לרבי לא תמיד אנחנו מרגישים למה או יודעים להסביר הכל במילים, שמעתי רב בהתוועדות השנה שהסביר למה באמת נוסעים לרבי? כי צריך! כי הרבי רוצה אותנו שם! לא בגלל שזה פסטיבל חב"די ולא בגלל הקדושה שזה ברור ובודאי וגם לא בגלל החסידים שקופצים ושזה נותן שמחה לכל השנה כי פשוט צריך! תשובה לקבל תעולניקים כאלה, כאלה של הדור השביעי.

לפעמים אנחנו לא מתלהבים מכל מה שקורה שם ולא כל דבר מעלה אותנו לאצילות או מעורר בנו את השמחה מהנקודה הפנימית וגם עם כל המאמצים שנדרשים מכולם למה לבוא בדיוק מתי שרוצים קצת להשאר ולבדוק אם נתגעגע? אולי באמת נשאר ונבדוק את זה? לא, תבואו כי צריך. ובכלל יש נשים ובנות שנאבקות לראות אפילו פיסת רבע של שליש חלון וכאלה שעם שניים שלושה וכו ילדים רוב הזמן לא ניתן לראות ולהיות בבפנים של ממש אבל באמת להיות כי פשוט צריך להיות.

לתרום ולהתרומם

בתישרי הזה זכיתי בפעם הראשונה לקחת תפקיד קטן בצוות של הכנסת אורחים פעם ראשונה שנחשפתי כ"כ מקרוב לפעילות מדהימה של בנות רבות שמוסרות את התשרי שלהן בשביל האורחות ודואגות לפרטים הכי קטנים ברישום ודירות, אירוח משפחות, שיעורים, התוועדויות, מבחינה רפואית וצוות חדר אוכל ושלא נשכח אחראיות רמקולים.. מבחינה גשמית ורוחנית פשוט נמצאות שם. זכיתי להכיר בנות מדהימות שפנויות להכיל בנות אחרות בזמן שהן צריכות להכיל בדיוק את עצמן, בשנים קודמות הייתי בטוחה שהבנות שעוזרות מפסידות כ"כ הרבה (סליחה עם כל הכבוד אבל לצאת לפני "אך צדיקים" בשביל לארגן את החדר אוכל?! התפעלתי!)אבל האמת היא שבזכות זה למדתי לנצל כל תפילה אצל הרבי עוד יותר ואת השהות בכלל. בכל מיני התקלויות שלי עם מפקדות מדריכות וכדומה מצאתי את עצמי נפעמת וחשבתי לעצמי סיסמאות סיסמאות אבל הרבי לא נשאר חייב.

כי בשמחה תצאון

שבת בראשית נגמרה כמו שתמיד אנחנו אומרות "שבת אחרונה" ו "תפילה אחרונה".

הדרישה הזאת של לחזור בשמחה מוגזמת מידי לא חושבים? אחרי חודש כ"כ מרומם שאנחנו מעל הזמן וחסרי דאגות לחזור היישר לשגרה שבדיוק הפוכה בטבעה מהטעם והמאפיינים של תשרי בהחלט לא מושך אבל אוקיי הבנו שחייב לחזור יוצאים עם תחושות מעורבות איך אהיה בשמחה ואעשה עוד הרבה דברים נפלאים אבל למה שחוזרים הכל קשה?! לנגן "אל תירא מפחד פתאום" בשיא ההתלהבות שם אל מול "אל תירא" שאני בסמינר או ברכבת בדרך לסמינר (איך הכל קשור לסמינר תמיד?!) איך הדברים האלה כ"כ פשוטים שם ומגיעים באופן טבעי זאת בדיוק הנקודה שם אנחנו במצב טבעי זה רק מוכיח שלהיות חסידים שמחים וטובים עם קבלת עול זה המצב הטבעי שלנו.